מאת: דין בן יצחק|
כישלון הינו דבר שכיח בטכניון, ולפעמים עולה השאלה האם הדם, היזע והדמעות שווים את המאמץ. בועז סדן, שעשה את התואר הראשון והמאסטר שלו במדעי המחשב בטכניון, מספר על חוויותיו, כישלונותיו ועונה על השאלה הנצחית: האםבסופו של דבר זה משתלם
“איפה אתה לומד?” שאל אותי עובד במחלקה אליה התראיינתי.
“בטכניון”, עניתי.
“משתתף בצערך”, הוא ענה בחצי חיוך.
זו הפעם הרביעית שזרקו לי את הבדיחה הזו החודש. חייכתי לשואל בחזרה, כי אני כרגע על תקן מועמד חמוד ולא מזיק, אבל עמוק בליבי ידעתי שיש תקופות שזו לא בדיחה – אני באמת סובל.
זה מתסכל להשקיע שעות רבות ולילות לבנים בלמידה שבאה על חשבון זמן עם המשפחה שהפקרתי במהלך הסמסטר. שלא לדבר על הפסד ימי העבודה הפוטנציאליים, יציאות עם חברים ומסיבות עליהם ויתרתי כדי להצליח לגרד עוד כמה נקודות במבחנים. להיכשל אחרי כל ההקרבה הזו, ועוד להשקיע זמן נוסף בקיץ ללמידה (שבאמת ניסיתי להימנע מהסמסטר הזה), זהו ממש תסכול טהור ומזוקק.
בשני הקייצים הראשונים בטכניון היו לי שלושה מועדי ב’ לפחות, ולא כדי לשפר ציונים, אלא כדי לעבור את הקורס. מועדי ב’ בדרך-כלל מתרחשים באוקטובר וסמוכים מאוד לתחילת סמסטר החורף, כך שחלק ניכר מהקיץ ביליתי בלמידה. בתקופות חשוכותאלו, כאשר אני בשיא שברירותי, אני נהפך לפילוסוף ועולות להן השאלות – למה אני עדיין פה? מה הטעם שלי להמשיך לנסות, אם אחרי כל ההשקעה שאני נותן במוסד הזה, אני ממשיך להיכשל?
ממחקרים שנעשו בנושא באוניברסיטאות בארץ ובתוספת נתונים של המועצה להשכלה גבוהה מצביעים כי כל סטודנט חמישי בישראל פורש במהלך הלימודים.
מתוך התקווה שכל העינויים לעיל אינם לשווא עולה וחוזרת כל הזמן שאלה אחת: האם בסופו של דבר ייצא משהו מההשקעה הזו? החלטתי לבדוק עם אדם ששרד את האקדמיה ויכול לענות על השאלה המתבקשת: האם יש אור בקצה האולמן?
מיומנו של שורד הטכניון
בועז סדן, 44, סיים תואר הראשון ומאסטר במדעי המחשב בטכניון. במהלך הלימודים עבד ב’רפאל’ בה שימש כמנהל צוות, ובנוסף, עבד כשש שנים בתור ארכיטקט מחשב ב’פיליפס’, בתור מנהל צוות טכני ב’סיסקו’, מנהל הנדסה בכיר ב’נטפליקס’ ומייסד חברת ‘1533 סיסטמס’ הממוקמת בסן פרנסיסקו.
“נתחיל מההתחלה: הייתי עתודאי, ובכלל לא ידעתי מה ההבדל בין עתודאי לסטודנט עד שהתחלתי ללמוד”, מספר בועז, ומוסיף כי הלך לעתודה מכיוון שההורים המליצו לו ללכת. “עד הטכניון גם לא הייתי מי יודע מה בבית-הספר, פשוט שנאתי לעשות שיעורים, היו לי קוצים בתחת. היום בטח היו נותנים לי איזה כדור נגד קוצים, אבל תמיד אהבתי מחשבים. זה עניין אותי הרבה מעבר למשחקים. אהבתי שאני יכול להגיד להם מה לעשות והם לא מתווכחים”.
בועז מספר כי כבר בשנת 1992 עבד במוצאי השבתות בחנות מחשבים ואחרי בית-ספר מכר דיסקטים. “לא הפסקתי לעבוד מאז. חבר שלי מבית-הספר הפגיש אותי עם אדם שהיה צריך עזרה בתכנות לעסק שהוא ניסה להקים בבית. פתאום התחלתי לקבל קצת כסף על עבודה אמיתית”.
“ואז התחילו הלימודים בטכניון. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי: ‘אני בכלל לא מבין מה אני צריך את זה? אני כבר יודע הכל. אני כבר עובד’. חדו”א 1מ’, פיסיקה 1מ’, מישדי”פ, מתמטיקה ‘דיסלקטית’, אנליזה נומרית. מה לעזאזל עשיתי לא בסדר ואיך הם קשורים לחיים בכלל?”
מדבריו של בועז הסקתי כי תקופת הלימודים לא הייתה לו פשוטה. כדי לקבל מושג על רמת הקושי שחווה בטכניון, שאלתי אותו האם הוא היה במצב אקדמי לא תקין. בועז ציין בחיוך שהיה קשה, והציונים לא היו מזהירים: “למזלי היה קורס אחד בתכנות בסמסטר הראשון שהיה לי בו ציון עובר בנוסף לקורס בהתעמלות, אז בסך-הכל הסמסטר הזה לא היה כישלון “
האסטרטגיה להישרדות התואר
“החלטתי שאת הטכניון אני עובר כמו שעברתי את בית-הספר, כלומר שעליי לשמור על ממוצע ציונים עובר – הרי אני לא פחות טוב מהסטודנט הממוצע” מסביר בועז, “לא החזקתי הרבה מהסטודנט הממוצע וגם לא ידעתי מספיק מתמטיקה כדי להבין את הכשל הלוגי, אז לא צריכה להיות שום בעיה לקבל לפחות שישים. הרי לא ייתכן שמעל מחצית מהתלמידים נכשלים. ברור שזה לא מדויק, והאמת היא שבתור מי שלא עשה שלוש שנים צבא לפני הטכניון, כנראה שמצבי היה יותר טוב מהממוצע וגם היו קורסים שפשוט אהבתי. הם אפשרו לי לשמור על ממוצע ציונים עובר”.
בועז מספר שבטירונות הוא למד לתכנן, וכך הוא הסיק שגם לטכניון יש אסטרטגיה: “יש מרצים שאוהבים שמדברים איתם, יש כאלה שאוהבים תשובות ארוכות, ויש מתרגלים שצריך להגיע לתרגולים שלהם גם אם לא הצלחת להירשם. בנוסף, יש קורסים בהם המרצה מדבר פולנית, ולמרות שההורים שלי מפולין, עדיין לא הבנתי כלום”, צוחק בועז. במקרים כאלו, הוא ממליץ ללכת לספריה ולהשלים את החומר, או לחילופין ללמוד בעל-פה את התשובות לבחינה משנה שעברה.
בנוסף לאסטרטגיה שפיתח בועז עם המרצים והמתרגלים, הוא ניצל מקומות בהם הטכניון בא לקראתו: “בשנה השנייה הסכימו להחליף את פיסיקה 3 בשלושה קורסים יותר הומאניים – פטנטים, ביולוגיה למהנדסים ועוד משהו. לי זה עזר כי זה הוריד קצת את הלחץ”.
בועז טוען שצריך פשוט לתכנן מראש את הסמסטר כדי שהוא לא יהיה לגמרי קטלני: “הרי ברור שיש קורסים שלא עוברים בפעם הראשונה. לחבר שלי הייתה את שיטת ‘הרכבת': אם יש קורסים שאי אפשר לעבור בפעם הראשונה אז פשוט צריך להתארגן בהתאם. כל סמסטר נרשמים לקורס אחד נוסף שאין שום סיכוי לעבור, אבל בסמסטר הבא הוא יהיה קל יותר בפעם השנייה”.
בועז טוען כי עצם הידיעה שלוקחים קורס בו אין לכם כוונה לעבור – זהו גורם שמפחית מאוד את הלחץ. “לא צריך להילחץ לפני כל הבחינות, אפשר לתכנן את העתיד בינתיים”.
“כדאי שתבדוק טוב את מצבך”
כדי להמשיך ולא לוותר, בועז מספר כי צריך לאהוב משהו בחיים: “אם אתה לא נהנה מהמקצוע, ואתה סתם עושה את זה כי ככה כולם עושים או כי אמא אמרה שצריך, אז כדאי שתבדוק טוב את מצבך. יש לי חברים שעשו את זה: קרעו את התחת, לא ישנו, רדפו אחרי מרצים לשפר ציונים. הם לא נהנו מזה אז והם לא נהנים מזה היום כמעט עשרים שנים אחרי, הם פשוט התרגלו לחיים האלה. הטכניון הוא לא אינדיקטור להצלחה בחיים. סטטיסטית אם סיימת לימודים בטכניון כנראה תרוויח יותר מהאדם הממוצע, אבל זאת רק סטטיסטיקה. יש אנשים שירוויחו פי עשר אם יעזבו את הלימודים ובכלל, רווחים הם לא הכל בחיים”.
“מה שלא הבנתי לפני הטכניון זה כמה אני לא יודע. זה לא שידעתי הרבה יותר כשסיימתי, פשוט ידעתי יותר דברים שאני לא יודע ולמדתי לשאול שאלות“
“אבל זה לא תירוץ לפרוש”, בועז מסייג, “כי גם זה אומר משהו כאשר אדם פשוט עוזב כשקשה לו. הטכניון קשה לכולם. פחות קשה למי שרואה איזשהו קשר לעתיד שלו”.
בועז התחיל את העבודה הראשונה במקצוע במקביל לשנתו הרביעית בלימודים: “האמת היא שרוב מה שלמדתי בטכניון זה לתכנן את הזמן שלי ולא להיבהל משאלות קשות”, הוא מסביר. “את הידע האמיתי למדתי לבד בספריה ומהאנשים שעבדתי איתם. הקורסים בטכניון אפשרו לי להבין הרבה יותר טוב אנשים אחרים במקצועות שונים שהייתה לי אינטראקציה איתם בחיים המקצועיים. הם גם נתנו לי להבין את ההבדל שבין ‘נראה לי שזה יעבוד’ לבין ‘הנה ההוכחה שזה יעבוד’. לפחות ידעתי איפה לחפש את התשובות ואילו שאלות אפשר לשאול.
“מה שלא הבנתי לפני הטכניון זה כמה אני לא יודע. זה לא שידעתי הרבה יותר כשסיימתי, פשוט ידעתי יותר דברים שאני לא יודע ולמדתי לשאול שאלות”.
בועז מסכם כי כולם חווים קשיים בטכניון, אך הקשיים יכולים לפעול לטובתנו: “אין היום אתגר בעבודה שאני מפחד ממנו, ואין שום בעיה טכנית שנראית לי בלתי פתירה. אני אולי לא יודע את הפתרון, אבל אני יודע שאמצא אותו. הצלחתי לפתור את הטכניון”.
הוא מסיים במילות עידוד: “הלימודים נמשכים שלוש או ארבע שנים (או שש שנים באדריכלות). הזמן לא עוצר – הוא עובר: כמו צבא, כמו הריון (רק בלי הזאטוט בסוף), או כמו חופשה באיטליה”.
