הוא ישב שם על גג מתפורר של בניין ישן והאזין לקולות ההמולה שבני האדם תמיד השמיעו כשהיו מקובצים יחדיו. הוא לא ידע למה, אך רעשי העיר הרגיעו אותו ואפשרו לו לנוח מהמציאות העגומה ולשקוע במחשבות על תהילת ימים עברו. 
הוא ישב שם וחשב, חרישי ועצוב. הגשם ירד מסביבו אך לא נגע בו והשמש שהציצה מבין טלאי העננים גרמה לשערו האדום לזהור בגוונים של אש. הוא היה נמוך, פחות ממטר גובהו, ובעל מבנה מוצק, אפילו שמנמן. מעילו ומכנסיו היו בצבע ירוק כהה, מגפיו שחורים כשמי הלילה ומגבעת ענקית, שחורה עם סרט ירוק, הטילה צל כהה על עיניו.
הוא ישב שם, על כד הזהב שלו, במקום בו נגמרת הקשת בענן, מעשן בשרשרת מחפיסת ‘לאקי סטרייק’ שלעולם לא נגמרת ושותה באיטיות פיינט ‘גינס’ שמתמלא כל פעם מחדש.
הוא ישב שם, בודד, עגמומי וחסר תקווה. מנהגו היה כשל מישהו שכל הנצח עומד לרשותו. הוא לא פחד שמישהו יפריע את מנוחתו, אחרי הכל כבר אלפי שנים אף אחד לא עשה זאת והוא השלים עם כך שמנת חלקו היא להמתין בייאוש עד קץ העיתים.
הוא ישב שם והעביר מבט של בוז על גופו הגוצי, חפיסת הסיגריות וכוס הבירה שבידו. זאת הייתה דמותו עכשיו, מעין חיקוי נלעג לאדם – לץ קטן וחביב – זה היה הקונצנזוס של דמותו בעידן הנוכחי.
הוא לא היה יכול לעשות דבר נגד זה, כפי שלא היה יכול לעשות דבר נגד הקשת בענן שהביאה אותו לפה. אך הוא זכר ימים יפים יותר: ימי השיא של התרבות הקלטית בהם לא היה אף גבר אישה וילד שלא הכיר בקיומו.
הוא זכר איך נראה באותם זמנים: את דמות הלוחם הג’ינג’י האימתני, הצבוע בצבעי הסוואה התואמים לגבעות אירלנד מולדתו. כשהגיח לראשונה באיזור שנת 7000 לפני ספירת בני האדם, אחרי עידן הקרח, היא עדיין לא נקראה אירלנד.
הוא זכר את מסעות החיפוש הנרחבים שהיו עורכים לכבודו. מסעות שמהם חזרו בחיים רק כמחצית מהלוחמים שיצאו, אך כל מוות, כל ביזה של כפר, כל תינוי אהבים וכל לגימת שיכר קידשו את שמו. לא תמיד הלוחמים היו מגיעים בזמן לסופה של הקשת, אך כשהגיעו הם השתחוו בפניו וקיבלו את ברכתו.
הוא זכר עוד הרבה דברים שהיו ולעולם לא יהיו.
דבר ממה שזכר לא היה גרוע כמו העידן הנוכחי: עידן שמוקדש למחשבים ולמדע, לכל מה ש”מוחשי” ו”אמיתי”, לחוקי הפיזיקה והמתמטיקה ולעוד דברים נלוזים אחרים. הוא עצמו היה אדיש לשאלה האם הוא באמת קיים או לא, אבל הוא וישויות שכמותו ברחבי העולם ידעו שהמדע הוא זה שאחראי לצביעת העולם בגוונים של אפור.
האם היה מאמין אז, בימי הזוהר שלו, לו היו אומרים לו שהאמונה בו תתפשט רק בגלל טריק שיווקי של מבשלת בירה? מן הסתם כנראה שלא.
הוא ישב שם על גג הבניין ספון בנקודת התצפית שלו והתבונן בעוברים ובשבים. לפתע הוא ראה ילד מצביע בכיוונו הכללי ומתחיל לרוץ, ומיד לאחר מכן מבוגר שתופס אותו ומסביר לו דבר מה בסבלנות. לזה התזונה שלו הידרדרה: שברי אמונה של ילדים. אך למרות טעמם המתוק והדוחה, היה די בשברים אלה כדי לקיים אותו.
הוא ישב שם כאבן שאין לה הופכין, ולא דאג: הוא היה בסביבה לפני המדע והוא או גלגול אחר שלו יהיו פה גם אחריו. אחרי הכל, כמעט בלתי אפשרי להרוג לחלוטין רעיון. הוא רק קיווה שהעידן הנוכחי יגמר מהר, הוא שנא לאקי סטרייק.
