לאור הפעלתנות והאג’נדה – סיפורם האמיתי של הרכזים היוצאים באס”ט

הרכזים בתפקידים השונים באס”ט הם אנשים שנפשם שסועה. רגלם האחת בעולם הלימודים, במופשט, בזה שאין לו גוף ואין לו צורה, והשניה בעולם המעשה, באגודה. כיצד הם משלבים בין שני העולמות? אילו רגעי חסד הן חוו במהלך התפקיד – ומנגד, אילו אכזבות קשות? מה היו עושים אחרת ואיזה חזון הם משאירים לבאים אחריהם? מה כל אחד מאיתנו יכול ללמוד מהם? ומה?, כן, מה מניע אותם לפרוץ את המובן מאליו ולצאת ממעגל האדישות. כל זאת ועוד, בכתבה שלפניכם.

אי אפשר לקרוא ספר ממרחק אפס. בזמן קריאה, אתה מרוחק איזה מרחק. אזי שהעדר המרחק הוא זה שמונע לספר על הדברים? באנלוגיה לכך, החלטתי לראיין דווקא את הרכזים היוצאים. אלו שנמצאים כרגע במרחק מה ויכולים לתת מבט שלם ומלא יותר לדברים.

בשביל רוני ביידר, רכז הספורט היוצא, הכניסה לתפקיד הייתה טבעית – כמי שמגדיר את הכדורגל כ”מקום ממנו הוא בא”. הוא רואה בנושא המעורבות בפרט, עניין של אופי.
עיסוקו בפעול הוא ‘החלק שעל הנייר’. להפיץ את העניינים, להיות ‘קול קורא’, הצד הפרסומי, הפעילות בפייסבוק בכדי להגביר את המודעות, להציף ולעורר דיון.

בנוסף, כמעורב, הוא לוקח חלק בארגון ותפעול האירועים שבגזרתו. הוא זה, שנפגש עם המנכ”ל ומקבלי ההחלטות – וזאת לעיתים רבות כסטודנט היחיד אל מול שדרה של אנשי מקצוע, בעלי תפקידים וטכנוקרטים בשכר.

רוני שב ומדגיש את נושא האופי, הוא זה שהפך את המעורבות באגודה, מבחירה עצמאית להכרח. “אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים. או לבוא להעביר תקופה – או להיכנס ולראות איפה אפשר להשפיע! ” גם אם בסופו של דבר לא ניתן להשפיע, לדבריו, עצם השמעת הדעה הוא אקט חשוב בפני עצמו – מעין חיים של מרד: לאור הפעלתנות והאג’נדה.

לדבריו, אנשים צריכים לדעת שנושא הספורט בטכניון מאוד נרחב. “יש הרבה מאוד התעסקות בכל התחומים הרלבנטיים. אס”ט היא האגודה הכי גדולה בישראל, אנחנו בעלי מספר קורסי הספורט הרב ביותר. הכי הרבה מאמנים ונבחרות” הוא אומר עם שמץ של גאווה בקולו. כל הגורמים הללו יחדיו, הם שנותנים בסופו של דבר את היכולת להותיר חותם של ממש בתפקיד.

תחושת ההישג מציפה את רוני מדי יום -“לראות את המספרים עולים בפייסבוק. אתה רואה דף, מכלום, מגיע ל1,000 ואז 1,200 וממשיך ל- 2,200 עוקבים. ואנשים מתייגים את עצמם, ואחרים. אנשים שבכלל לא ידעו על הפעילות שלנו לפני זה. פתאום המידע מגיע לאנשים. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא מרוץ הטכניון. אבל בזה היו מעורבים עשרות אנשים, אז אני לא יכול להגיד שזה הישג שלי”.

הצופה מן הצד היה מצפה שלאחר תקופה ארוכה של עשייה, אדם ישבע מהישגים. אך לא רוני, לו יש מגוון של הצעות ורעיונות לעתיד כגון חיזוק הקשר עם השחקנים בנבחרות, צריך “להראות להם שזה משתלב טוב עם התואר. אנשים חושבים, שזה קשה, מעמיס על הלימודים. אבל בדיוק ההפך, זה רק תורם”.

לפי משנתו של רוני, הדרך היחידה להתמודד עם האתגר היא להרגיש ממש את העשייה, ליהנות ממנה. לקבל סיפוק ולא להתמקד ברמה של המספרים. לא תמיד הכל מסתדר, בגלל זה חשובה הדרך ולא רק התוצאה הסופית.

לפני סיום הוא מבקש להדגיש: “תהיו מעורבים יותר באגודה. אל תפחדו לקחת חלק. יש בזה הרבה סיפוק. אתם חייבים לעצמכם לפחות לבדוק מה יש. ויש בזה הרבה, הרבה יותר ממה שחושבים”.

מעודד מהשיחה עם רוני, הייתי חייב לקבל זווית נוספת, החלטתי שאין מתאים יותר מאיתמר וולווטר, רכז אקדמי בין שאר תפקידיו באס”ט, כדי לעזור לי להביט מזווית שונה לחלוטין על הנושא.

איתמר טוען שתפקידו של הרכז האקדמי הוא לוודא שהזכויות לא נרמסות, שאין חציית גבולות. על פיו מדובר ב”סוג של… שוטר. נציג של המשטרה. כזה צריך לעזור לאנשים שלא מקבלים את הזכויות שלהם.” גזרה לדוגמא בה פועל הרכז האקדמאי היא להתעסק עם מרצה שהודה שרמת המבחן במועד ב’ לא תאמה את מועד א’ , אבל לא חשב שצריך להתחשב בזה בפקטור (כן כן) או משהו דומה.

איתמר מתבדח וטוען שהמניע העיקרי הוא “קודם כל ביטוח לאומי”. לדבריו התפקיד “הרגיש לו טבעי”. “התחברתי לזה, רציתי לתרום, להיות גם באגודה וגם בפקולטה. זה מאוד קרץ לי. וזה מה שמכונה ‘תפקיד ליבה’ באגודה”.

אחד הדברים שנתנו לאיתמר את הסיפוק הגדול ביותר הוא סכסוך בין הרכז הקודם ליו”ר אס”ט, ממש ברמה שהם לא דיברו. טרם כניסתו לתפקיד של איתמר, היה אנטי גדול כנגד תפקיד הרכז, אך הוא נכנס נחוש, גישר על הפער והגיע למצב שהרכז הוא חלק מהוועד. “יש לוודא שהנציגים לא יהיו לבד במערכה. שיפנו לרכז, שידעו שיש להם כתובת, המודעות היא אם השינוי” אומר איתמר. חזונו לעתיד הוא שימור היחסים הטובים עם הפקולטה והסגל: “העובדה היא שעל הנייר יש חוק אחד אבל הרבה פעמים הדברים נופלים בתחום האפור, כלומר לפי שיקול דעת הסגל והדיקן. בגלל זה צריך לדעת לייצר שיח ולשמור על ערוצי תקשורת ולא להתלהם”.

אם הוא יכול היה להשאיר מסר אחד לרכז האקדמאי הבא, איתמר דווקא לא היה בוחר במשהו שקשור לפעילותו. “הכי קל להישאב ללימודים כי יש המון מהן. אבל אני אומר לחשוב על מה שמעבר, ומה אתה עושה בשביל עצמך? אני מאמין שרוב הסטודנטים כן עושים את זה”.

במאמץ להגיע למסקנות חותכות, התייעצתי בנועה יחזקאל, אשר במשך למעלה משנה שלמה ריכזה את כל פעילות ההתנדבות תחת מטרית הברזל של אס”ט. 

מסתבר שהפעילות של הרכזת מתחלקת לשניים: צריך לדאוג לפעילות החד פעמית, ליצור דברים לא מחייבים. למשל פעילויות של התנדבויות מזדמנות, במטרה להנגיש את כל נושא ההתנדבות לכמה שיותר סטודנטים על ידי הפקה שלמה של אירועים כאלו. וכן ישנה גם את האחריות על ה”פרויקטים הסמסטריאליים”, התנדבות על בסיס קבוע שמזכה בנקודות זכות אקדמיות.

בשביל נועה, התנדבות היא מושג שזורם בעורקיה. נועה רואה בהתנדבות כח, כמעט מטאפיזי, שבכוחו לתת סיפוק גדול ועצום. בין אם מדובר באירוע בבית-החולים רמב”ם או פעילויות למען לקויי ראיה מאזורי מצוקה – תחושת הסיפוק שווה הכל.

אין ספק שהדובדבן בקצפת פעילותה הייתה הקייטנה לנוער בסיכון. שבוע שלם שאורגן בשיתוף פעולה מלא עם העירייה, והשתתפו בו סטודנטים מהטכניון בהעברת תכנים. לדבריה, “היה חיבור ממש טוב. הרגשנו חום ותחושת התעלות.”

אם זאת, נועה לא חפה מביקורת כשבועיים לאחר תום תפקידה, ונראה שהיא גם רחוקה מהאדישות: “אני חושבת שצריך להגביר התעניינות בזכאות, אמנם הנושא של זכאות נכנס ליוג’י וזה הגדיל את החשיפה. אבל לדעתי זה לא מספיק, צריך לקדם את הנושא הזה יותר. ערב הוקרה למשתתפים בתוכנית יהיה רעיון טוב”. לנו נותר לשאול, האם משהו מכל זה יקרה?

לדבריה, גם הקושי שבתפקיד הוא מתנה. המצוקה היא שיש יותר מדי עשייה. יותר מדי עמותות שמעו על תרבות החסד בטכניון – וכרגע יש פער בין ההיצע והביקוש.

ואולי כאן אתם, הקוראים, יכולים לנקוט עמדה.