הנטיה להעלות באוב סדרות מימים עברו אף פעם לא נגמרת בטוב. Fuller House הייתה לא פחות מאיומה, ב-Arrested Development איבדו את כל התכונות הטובות של הסדרה (אם כי להגנתם לא היו הרבה מלכתחילה), ולא נגיד מילה על Teen Titans Go או על הריבוט לבנות הפאוור פאף. עכשיו המגמה של ‘לעשות כסף על זיכרון מוכר ובעל בסיס מעריצים גדול במקום לחשוב על משהו חדש’ ממשיכה, והפעם: בנות גילמור.
אף פעם לא הייתי מעריצה של הסדרה. הדמויות היו מעצבנות – כל אחת בדרכה שלה, והדיאלוגים אפילו עוד יותר. אף אחד לא באמת מדבר כל כך מהר וכל שורה הייתה עמוסה בעוד פאנץ’ מאולץ או עוד משחק מילים שמנסה להיות שנון. בעצם בסדרה לא קרה שום דבר שבאמת גרם לי לרצות לראות פרק נוסף. אם כבר מחזירים סדרה מהמתים, עדיף היה לבחור ב-Bunheads שנקטפה בטרם עת, גם היא מבית איימי שרמן פלדינו, רק עם דמויות הרבה יותר אנושיות ודיאלוגים היורדים מרף ה-200 קמ”ש.
לכן אפשר לומר שבאתי לראות את הפרקים החדשים עם אפס ציפיות, ואפילו להיפך – בהתחלה רק רציתי שייגמר כבר וביכיתי את זמני האבוד (והיה הרבה ממנו. כל פרק נמשך שעה וחצי). אבל איכשהו במהלך הפרק הראשון חילחלה ההבנה – זה דווקא די נחמד.
יכול להיות שממרחק של כמה שנים השד כבר לא כל כך נורא, או שהכתיבה פשוט השתפרה, אבל בכל מקרה העלילה חביבה ולפעמים גם מצליחה להצחיק פה ושם. הרגעים הדרמטיים יותר מוצלחים – הומור יכול להיות סובייקטיבי, אבל ריב בין אמא לבת אחרי הלוויה מצליח לרגש באופן אוניברסלי. סביר להניח שמפוזרות הרבה הפתעות קטנות למעריצים ותיקים, אבל מי יודע?
בסך הכל, לא מדובר כאן על יצירת מופת. הפנים חסרי ההבעה של לורן גראהם קצת הורסים את המעורבות הרגשית, וההומור מפספס יותר מאשר הוא פוגע. לא חסרות קומדיות שמצליחות להצחיק הרבה יותר ושלא צריך לפנות אחר צהריים שלם בכדי לצפות בהן.
ב’בנות גילמור’ השלם גדול מסך חלקיו, אבל עדיין מגרד רק את תואר ה’לא מזיק’ ולא יותר.
לסיכום: מעריצים ותיקים כנראה ייהנו מהחידוש, או לכל הפחות לא יתאכזבו. ומכאן שלצופים הוותיקים שווה לנסות, בהנחה שאין לכם משהו יותר טוב לעשות, משעמם לכם ממש, או שאתם סתם רוצים לדחות את הלמידה לבחני האמצע.
