דמיינו לכם סדרה על שחקן משנות ה-90 שהפך ללא רלוונטי עם קריירה שלא זזה לשום מקום. הוא מכור לסמים ואלכוהול, סובל מדיכאון כבד, ביטחון עצמי נמוך וילדות קשה. את הנושאים האלה מלוות בדיחות מעולות ודיאלוגים שנונים. תוסיפו לזה קאסט מלא שחקנים מוכשרים כמו וויל ארנט (מ-Arrested Development), ארון פול, ליסה קודרו ועוד מלא הופעות אורח, וקיבלתם את הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים.
במהלך העונה הראשונה, בוג’אק מנסה לשקם את הקריירה הגוססת שלו בעזרת סופרת צללים שכותבת את הביוגרפיה שלו. הוא מנסה להציג את עצמו כאדם סוס מושלם בגלל הרצון הנואש שלו להיות נאהב על ידי כולם. למעשה הוא רחוק מאוד משלמות, כפי שמגלים כבר בפרק הראשון.
אל תתנו לעובדה שבוג’אק הוא סוס אנתרופומורפי לגרום לכם לוותר – הסדרה היא מכרה זהב, כמו זוטרופוליס רק שיש בה גם אנשים והיא הרבה פחות אופטימית. לא מפחדים לעסוק שם בנושאים שנחשבים לטאבו כמו הפלות או פרשת ביל קוסבי. יש איזון מושלם בין הנושאים הרציניים, כמו הסחרור הנפשי המתמיד שבוג’אק נמצא בו, לבין הומור קליל על הוליווד או אירועי רקע של החיות המואנשות האחרות. כאמור, כמעט בכל פרק מגיע מפורסם זה או אחר להופעת אורח שלא יתאפשרו באף סדרה אחרת (למשל, לאנס באס כדג בס או סקוט וולף… כשועל).
את בוג’אק מקיפות כמה דמויות משנה שכל אחת מהן מורכבת ועמוקה בפני עצמה, וכמעט כולן מושפעות מהיצר שלו להרס עצמי, ובעצם להרס באופן כללי של כל מי ומה שמסביבו. מערכות היחסים שלו איתן עוברות עליות ובעיקר מורדות, וחלק מהן נהרסות ללא תקנה. למעשה, בוג’אק כל כך מתוסבך מסוכן לסביבה שלו שלאחר שהוא הולך למפגש אלכוהוליסטים אנונימיים, המפגש בוטל כי כולם התבאסו מדי מכדי להמשיך.
בסופו של דבר מדובר על סדרה שהיא לא פחות ממושלמת – כל עונה היא סיפור אחד ארוך ומתואר היטב של שלב נוסף בחייו העלובים של בוג’אק. אין פרקי פילר ואין פרק שלא משפיע על האחרים. מדובר בסך הכל על שלושים ושישה פרקים של בינג’ ממכר וטהור. למרבה הצער נותרו עוד בערך שמונה חודשים עד לעונה הבאה.
