4 שנים חלפו להן והופ! הנה אני מסיים תואר! טוב זה ממש לא “הופ”, זה דרש המון עבודה קשה, התגברות על מכשולים ואתגרים, רגעי ייאוש ובכי, אבל לא בכי אמיתי, טוב נו, האמת שכן, על מי אני עובד? אבל לצד כל הרגעים הקשים היו המון חוויות משמחות, מצחיקות ומלמדות שאזכור לתמיד.
הגעתי לטכניון, A Small town boy מטבריה, שבטוח שאם הצליח בתיכון הוא הולך לעבור את הטכניון בדקה וחצי ועוד לקבל מצטיין נשיא. אבוי כמה שטעיתי! אבוי! מהר מאוד קיבלתי את הסטירה הראשונה שגרמה לי להבין ש- We’re not in Kansas anymore, או לפחות לא בטבריה, וצריך להתעורר!
השנה הראשונה בטכניון היא הקשה ביותר, אין לך זמן להתרגל ואתה כבר מוצא את עצמך רץ במבוכים של אולמן בשביל להספיק להגיע להרצאה, רק בשביל לשבת שם שעתיים, לבהות במרצה ולא להבין כלום.
אין לך זמן להתרגל ואתה כבר מוצא את עצמך גר במעונות קנדה עם שותפים הזויים (אחד שעומד באמצע המטבח ב-2:00 בלילה או אחד בלי מזרון על המיטה… בעצם, זה אותו אחד).
אין לך זמן להתרגל ואתה כבר מקבל את הנכשל הראשון שלך (תודה לך שפת C) או לומד להסתפק בציון עובר (תודה גם לך חדו”א), ומתחיל להבין קצת מה קורה סביבך מבחינה לימודית.
אין לך זמן להתרגל ואתה כבר מכיר אנשים חדשים וחברים חדשים שהולכים ללוות אותך במשך כל התואר הזה, לחוות איתך את הסבל, הקושי אבל גם את הכיף, הצחוק והרגעים השמחים.
אז אחרי שהתרגלתי קצת הבנתי איפה אני נמצא, מה זה תרגול ומה זו הרצאה, מה זה פיזיקה ומה זה חדו”א (סתם, את זה אף פעם לא הבנתי), וגם תוך כדי מה זה מסיבות טכניון ופאנג’ויה, למדתי לשלב בין ה”כיף” שבלימודים לכיף האמיתי שמסביב. למדתי איך ללמוד, איך לא להילחץ, איך לברוח אחרי מבחנים מ”משווי התשובות”, וגם למדתי איך להירגע, איך לדעת לשים דברים בצד רגע וליהנות, למדתי לא רק מקורסים שונים ומשונים אלא גם (ובעיקר) מאנשים שונים ומשונים. אותם אנשים שאני שמח לקרוא להם החברים שלי, רק אל תגידו להם, זה ישבור ל
י את הדמות הסנובית שבניתי.
החלק העיקרי בלסיים את התואר הוא להתחיל בדרך חדשה. להשאיר מאחור את הטכניון והלימודים, להבין שאין יותר הרצאות ותרגולים ויחד עם זאת אין יותר להציק לחברים תוך כדי הרצאה, לרשום לידידה שלי על היד “שימי המלך שלי!” או לקשקש לה על המחברת אחרי שכתבה עמוד שלם, או לרוקן למישהו את התכולה של הקלמר סתם כי המרצה משעמם, ועוד כל מיני שטויות אחרות שלא נראה לי לגיטימי לעשות בעבודה של גדולים, נכון? זה לא סבבה לעשות את זה לבוס שלי? איך מבוגרים מתנהגים???
הטכניון מבגר אותך, גם אם אתה לא רוצה, הוא מכריח אותך. אז כן, גם אני התבגרתי בדרכי שלי (אני עדיין חושב שזה מצחיק להבהיל את שותפה שלי, או אם מישהו נופל ברחוב). ארבע שנים של מגורים מחוץ לבית זה הדבר הכי מבגר שחוויתי, עזבו את הצבא – פה זה שונה. אם אני מדחיק את השנה הראשונה של מגורים במעונות, אני גר כבר שלוש שנים באותה דירה עם אותם שני שותפים. (בת’כלס, זה רק כי אין לנו כוח לעבור דירה). סתם, אותם שני שותפים, שבמקרה גם לומדים איתי, וכן זה נשמע כמו המון זמן ביחד, וזה באמת המון זמן יחד! אבל…ואני מקווה שהם לא יציקו לי עם זה (וברור שהם יציקו, כי הם לא יכולים אחרת), אני באמת אוהב אותם, ולא הייתי מחליף את שלוש השנים האחרונות באף שותף אחר.
חשבתי לכתוב על החוויה שאני הכי זוכר אבל באמת שאני לא יכול לבחור, כי בין ההרצאה הראשונה באלגברה לפעם הראשונה שפגשתי את חברת הטכניון הראשונה שלי (כן ספיר זו את), בין הנכשל הראשון ל-100 הראשון, בין המעבר למעונות והבריחה מהמעונות, בין החונך כימיקלי הכי טוב שפגשתי למתרגל הכי טוב שפגשתי, בין האדם הראשון שחשבתי שהוא הכי יצור בעולם אבל היום אחד החברים הטובים שלי (ואפילו שותף שלי כבר 3 שנים) לכל החברים שסיפקו לי אינסוף חוויות מיוחדות. באמת שיש המון רגעים לבחור מתוכם, רק צריך לתת לעצמך ליהנות, להבין שלא הכל זה לימודים, לא הכל זה ציונים. תיהנו מהתקופה הזאת, לא תישארו סטודנטים לנצח, כולנו צריכים לסיים מתישהו, העולם מחכה לכם (הכי קלישאתי שלי).
אני אסכם, במידה ומישהו שרד את כל הקיטש עד עכשיו:
תודה לטכניון שלימד אותי המון, תודה גדולה לאנשים שהכרתי, שעם כל השחצנות שבדבר, לא קל להיכנס ללב שלי, ואתם הצלחתם. אז שתדעו, בצל, חמוש, קצר, קטן, סתם, צנצ, בלוני, בדן ועוד אחרים שאין להם שם קוד כדי שחלילה לא ידעו שהם קשורים אליי – אני אוהב את כולכם ואתגעגע, וחסר לכם לא לשמור על קשר.
הטור הזה נראה לי כל כך לא מציאותי כי אני לא קולט שאני מסיים את הלימודים. אז תנו לי להמשיך קצת לשקר לעצמי ולהגיד…נתראה בחודש הבא 
