הודעה בפייסבוק הביאה את דניאל הרשקוביץ לוותר על עיסוקיו הזמניים ולנסות את מזלו ככתב שטח ב’חדשות הבידור’. שנה לאחר מכן עורך עיתון הסטודנטים לשעבר הוא בורג מרכזי בתקשורת הבידור הישראלית וחושף כל מה שלא ידעתם על מאחורי הקלעים
הוא נכנס לחנות הבשמים כפוסע אל הלא-נודע. הוא קיווה שהשעות שהשקיע בתחקיר יסייעו לו להתמודד עם האתגר מולו הוא ניצב, כששום דבר שעשה קודם לכן לא ממש הכין אותו לזה. ושם היא עמדה, מול מדף המוצרים של החברה. היא נחשבת למרואיינת קשה, הוא ידע זאת מראש. “אני זוכר שממש רעדו לי הברכיים מרוב התרגשות, אבל שיחקתי אותה קול ומקצועי”, אומר דניאל הרשקוביץ על האייטם הראשון שביצע – ראיון עם הדוגמנית אסתי גינזבורג לרגל השקת סדרה חדשה של מוצרי טיפוח לשיער. “הצלחתי להוציא ממנה המון ‘סינקים’ (תגובות מצולמות) שנחשבים למוצלחים והרגשתי שהיה ראיון טוב בסך הכל”.
מבחן השטח המצולם הזה, שגם שודר בסופו של דבר בחודש יוני בשנה שעברה, הקנה לדניאל חוזה בתוכנית הדגל של הוט – ‘חדשות הבידור’, וכיום הוא כתב השטח המרכזי, שמסקר קרוב ל-15 אייטמים בשבוע.
אז איך הגיע בן ה-29, שעד לאותו הזמן התפרנס מעבודות מזדמנות כמלצר וכאחמ”ש, למשתתף מהשורה הראשונה באירועי הבידור והפנאי הגדולים בישראל? “חברה כתבה בפייסבוק שמחפשים לתכנית כתבים שיוצאים לשטח, מסקרים ומראיינים, וגם כותבים את התסריט לכתבה”, הוא אומר. “למחרת כבר הייתי בראיון עבודה. זה נפל עלי מהשמיים, ואני מבסוט על זה לגמרי”.
העבודה העיתונאית לא זרה לגמרי לדניאל. החל משנת 2011 הוא שימש ככותב טור אישי של התא הגאה בגרסתו המודפסת של ‘פקטור’, ובאוקטובר אותה שנה מונה לעורך הראשי. לצד כתבות חדשותיות, טורים אישיים וכתבות מגזין, הקו המרכזי שירש מקודמיו בתפקיד היה קריאת תגר על תהליכים והאירועים שמתרחשים בטכניון ובפרט באס”ט – אגודת הסטודנטים בטכניון – הגוף שלמעשה גם מממן את הוצאת העיתון דרך החברה הכלכלית ‘אפקט’.
ואכן, בתקופת כהונתו כעורך, כתבות השער של העיתון ביקשו לבדוק האם מתבצעת ‘הדרת נשים’ מחדר הכושר, מהי רמת אבטחת המידע המגנה על פרטיהם האישיים של אלפי סטודנטים ומדוע לא התקיים אירוע הפאנג’ויה באילת. התחקיר הבולט ביותר היה “תיק מכלול”, שפורסם בגיליון האחרון לשנת הלימודים ובוצע על ידי כותב שורות אלה. התחקיר סוקר את סיפורו של סטודנט שביקש להוזיל את סל הקניות של חבריו לספסל הלימודים על חשבון חנות הציוד ‘מכלול’ ומצא עצמו עומד בפני תביעת ענק בגין עוולת תיאור כוזב של מחירים, בעידוד סיו”ר אס”ט דאז. “בניגוד למה שעשויים לחשוב, ממש לא היה לי משהו אישי נגד מישהו. באתי לעשות את העבודה שלי ותו לא”, מסביר דניאל. “‘תיק מכלול’, הכתבה החשובה ביותר שנעשתה בתקופתי כעורך, היה תחקיר מאוד מקיף ומקצועי בעיני, שלקח לנו חודשים לעשות, ועדיין מספר ימים לפני הוצאת הגיליון הייתה אי-ודאות לגבי האם הוא יפורסם. אני תפסתי את פקטור לא כ’בטאון האגודה’ אלא כ’עיתון הסטודנטים’ ואני באתי לייצג את הסטודנטים. זה היה תחקיר חשוב לא כי רציתי לשים מקלות בגלגלים של מישהו, אלא כי רציתי שהגלגלים האלה יסתובבו יותר טוב, כי אכפת לי”.
מה הדבר המשמעותי ביותר שלמדת במהלך התקופה בעיתון?
“כעורך למדתי בעיקר שסטודנטים בטכניון מאוד אדישים. ניסיתי, אני מודה שלא בהצלחה גדולה, לשנות. זה מה שקצת ביאס אותי. למדתי שלמרות הכל בין רוב הסטודנטים האדישים יש מספר סטודנטים שמאוד אכפת להם, והם בעיקר הכותבים בעיתון. למדתי שחשוב לדבר על דברים, שחשוב לחשוף דברים”.
שאלות קשות
ניתן לומר שהתקופה של דניאל בפקטור הייתה הפורייה ביותר בזמן שהותו בטכניון, אפילו יותר מהתואר אליו נרשם. “מגיל 16 חלמתי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון”, הוא אומר, “ומיד אחרי שהחלום התגשם, הסתבר לי שזה לא חלום שאני חולם עליו יותר. ההחלטה לעזוב את התואר נולדה איפשהו בעיצומה של שנה א’ ולקח לי שלוש שנים להוציא אותה לפועל. היו חלקים גדולים בתואר שמאוד נהניתי מהם: מחיי החברה, מהעבודה כעורך, פחות נהניתי מחיפה ההומופובית והארוניסטית, ומהחנונים הבלתי נלאים של הטכניון, אבל לא אלו היו האחראים על ההחלטה לעזוב, אלא פשוט כי הבנתי שזה לא באמת מה שאני רוצה לעשות ‘כשאהיה גדול'”.
לאחר שעזב את חיפה חזר לבית אימו בפתח תקווה ואחרי חופשה קצרה בברזיל עבר לתל אביב, שם הוא מתגורר בשלוש השנים האחרונות. לדבריו, המעבר לעיר ללא הפסקה היה שינוי קיצוני לעומת עיר הנמל הצפונית. “אני זוכר שהיינו סופרים את הימים עד שיגיע סוף-השבוע כדי שנוכל לברוח חזרה לתל אביב, כי פשוט לא היה מה לעשות בחיפה. כהומו שחי חיים שלמים ולא נאלץ או בחר להסתתר מאחורי דלתות ארון כזה או אחר, חיפה זו עיר מדכאת, אפורה, משעממת ומאוד מאוד ארוניסטית, לצערי אין בישראל עוד עיר שיכולה להציע להומואים מרחב בטוח, מכיל ושוויוני כמו שתל אביב מציעה, וגם בגבולות העיר מדובר ב’גטו’ שהקוטר שלו הוא בערך שלושה קילומטר”.
אנחנו נפגשים בבית קפה קטן ברחוב אבן גבירול, לשם הוא מגיע באיחור אופנתי ובבגדי ספורט, כהכנה לאימון כושר גופני אישי שממתין לו בצהרי היום. “אף פעם לא התראיינתי, זה נורא מוזר”, הוא אומר, וניכר שהוא אינו מרגיש בנוח לשבת בכיסא המרואיין. באייטמים שאותם הוא מבצע הוא נמצא מאחורי המצלמה, וגם שמו נעדר לרוב מדבריה של המגישה הראשית. עם זאת, הוא מרגיש שהוא מקבל מספיק קרדיט, וחושף איך למרות תנאי הפתיחה הלא-מחמיאים לכתב שטח, הוא מנסה להביא את ה’אני מאמין’ שלו לכל ראיון שהוא מבצע. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בחודש אוגוסט בשנה שעברה, בתצוגת הסתיו-חורף של חברת הביגוד ‘קסטרו’. באותם ימים הייתה סערה סביב דבריה של מנכ”לית הרשת, אתי רוטר, על כך שלקסטרו אין כוונה לכאורה לייצר בגדים במידה 46 ומעלה. “באנו לאייטם כדי לחפש את האנשים המתאימים והמעניינים ביותר ולשאול שאלות קשות”, אומר דניאל. “איך יכול להיות שבחברה ישראלית כל-כך גדולה ומפורסמת אין מידות גדולות?”
למרות שחלק מהמרואיינים שצולמו התפתלו בתשובות מתחמקות, התחקיר הצליח להביא תגובות מעניינות ששפכו אור על התופעה. דניאל מצידו מרגיש סיפוק שהצליח להביא את התמונה המלאה: “האייטם יצא עיתונאי, נוקב וחשוב. זה יצר שיח. עובדה שקיבלתי פידבקים טובים מהעורך ועובדה שיצאה גם כתבה ארוכה, בדרך כלל כתבות טובות מקבלות יותר זמן מסך”.
כאשר קו המחשבה הוא לדבר על הנושאים שנמצאים בכותרות, והמטרה היא לקבל את התשובות שהצופה ירצה לשמוע, עולה השאלה מה עושים כאשר הקונפליקט הוא פנימי, כאשר אמונותיו ודעותיו של הכתב מנסות למצוא ביטוי מבעד לחזית הממלכתית. “אני אישית לא חושב שאנשים צריכים להתחתן בכזאת אוטומטיות שהם מתחתנים היום”, הוא חושף כאשר הוא נשאל מאלו שאלות היה מעדיף להימנע בראיון. “יש איזשהו הלך-רוח בחברה שלנו שלהתחתן זו תחנה בחיים ואני כופר בעמדה הזו. אבל אתה יודע, אני בסופו של דבר בערוץ טלוויזיה שהוא קונצנזוס ופונה לקהל הרחב, ואני צריך לשאול את השאלה הזאת: ‘מתי את מתחתנת? מתי אתה מתחתן?’ וזה תמיד קונפליקט אצלי – לייצר קונצנזוס שאני לא חלק ממנו. אבל אני מצליח לשלב בין האמונות וראיית העולם שלי לבין האמונות וראיית העולם של הקהל שלי. כשאני שואל שאלות שמבטאות את ה’אני מאמין’ שלי וזה משודר – מבחינתי זה ניצחון”.
לא חסינים מפוליטיקות
עולם הבידור נראה לעין כזוהר ונוצץ, אך מאחורי הקלעים הדברים הולכים ונהיים כהים קצת יותר. אנשי יחסי הציבור של החברות ושל האמנים מציעים את אירועי התוכן לתכניות הבידור השונות, והן בתורן בוחרות את האייטמים המעניינים ביותר כדי לסקר ולשדר. הכתבה שתשודר לבסוף תלויה בכתבים ובעורכי התכנית, אך לחצים לשדר כתבות עם אופי מחמיא תמיד קיימים. “כמעט בכל יום אני מקבל בקשות כאלה מהיחצ”נים של אותו אייטם”, מודה דניאל, “יש אינטרס מתנגש, אבל אני לא בא לעשות אייטם ממומן. האם אנחנו חסינים להשפעות חיצוניות? לצערי לא, אבל השאיפה היא שכן. תמיד יש פוליטיקות”.
אז איך בסופו של דבר מצליחים לתמרן בין כל הגורמים ולהביא תוצר אמין לצופים? “זה הכל משחק”, הוא מסביר. “יש משחק גדול ולכל אחד יש בו תפקיד. כל אחר רוצה לקדם את האינטרסים שלו. אני צריך אייטם טוב, המרואיין צריך לצאת כמה שיותר טוב, ונוצר פה משחק שח-מט של איך מוציאים את כולם הכי מרוצים ולפעמים זה בא אחד על חשבון השני. אנחנו בתור גוף תקשורת כאן כדי לשאול שאלות שלפעמים לא נעים לשאול”.
המטרה של מראיין היא לקנות את אמונו של המרואיין כדי לקבל ממנו את המידע המעניין בעתיד. “הגישה שלי היא קודם כל להיות נחמד”, אומר דניאל. “להקשיב, לשדר לבן-אדם השני שאתה מנהל איתו שיחה, לא בהכרח מראיין אותו. רוב המרואיינים מכירים את המשחק, הם יודעים שאני הולך לשאול אותם שאלות אישיות והם יודעים גם איך להגיב ברוב המקרים”.
אך לעיתים גם קורה שחתול שחור עובר בין השניים. “היו לי מרואיינים שבפעם הבאה שנפגשנו התעלמו ממני, או לא היו נחמדים אלי”, הוא מוסיף. “זה בסדר ולגיטימי, אבל מנקודת שפל אפשר גם לעלות. אני מעדיף להתפייס, להסביר ולא לגרור את זה. זה יפגע בי, במרואיין ובתכנית וחבל”.
חשוב לך להיות מיודד עם מרואיינים או שאתה מעדיף לשמור על דיסטאנס?
“תלוי עם מי. זה מסוכן להיות חבר של מרואיין, כי פתאום נוצר ניגוד אינטרסים, לא תשאל את השאלות הקשות, או שיהיה לך נורא קשה. לכן צריך לשמור על המינון הנכון בין כמה שאתה חבר של המרואיין לבין כמה אתה שומר איתו על יחסים מקצועיים”.
יש מישהו שאתה תסרב לראיין?
“את הצל אני לא רוצה לראיין. אני לא חושב שהוא ראוי לזמן מסך, הוא בריון מהזן הכי נחות”.
איך אתה רואה את ההתקדמות המקצועית שלך?
“בא לי לעשות תוכנית ראיונות אחד-על-אחד ולשאול שאלות על הקו הרכילותי-האקטואלי, האישי מאוד. לפתוח הכל. בסגנון גיל ריבה שפוגש את רפי רשף. זה מה שמעניין אותי לעשות”.
