הכל התחיל להשתבש כשהפוטונים הצליחו לעבור את מהירות האור.
לא הרבה יודעים, אבל הפוטונים ממש דומים לנו, לפחות בהופעתם החיצונית: שתי ידיים, שתי רגליים, פה, עיניים, שפתיים וכל השאר. אם אתם קטנוניים במיוחד אז תעירו לי שגוון עורם הוא בכלל ירוק- כחלחל, יש להם שישה אצבעות והם מכוסים בנוצות, אבל מה זה כבר אצבע נוספת בין חברים?
לפוטונים הייתה תרבות יפיפייה: הם היו פה הרבה לפנינו אז היה להם זמן למותרויות כמו שלום עולמי, שגשוג והרמוניה עם הטבע. הם היו חברה מאוד טכנולוגית ויישבו כמעט את כל הכוכבים במערכת השמש שלהם, אבל הם הקפידו לעשות זאת תוך שמירה על הנוף הטבעי. מספרים שבימים כתיקונם היית יכול להביט היישר לתוך עיירת פוטונים ולא לדעת כלל כי היא שם: הם יצרו לעצמם בתים בצורת עצים או אבנים, מרכולים בצורת פטריות ומיקמו את המתנ”סים שלהם עמוק מתחת לפני המים (ממילא אף אחד לא ממש ביקר בהם).
ללא פונדמנטליזם לאומי ועם שיתוף פעולה מדעי כלל עולמי שניתן היה להתקנא בו, היה זה רק עניין של זמן עד שהפוטונים יצליחו לעבור את מהירות האור, וכפי שניתן היה לצפות, ההצלחה הובילה למהפכה בכל תחומי החיים שלהם.
כאמור, התגלית הייתה באמת מרעישה, אבל כמו כל הדברים החשובים היא לא באה בקלות. כדי לעבור את מהירות האור היה צריך הפוטון לעבור תהליך ארוך ומסובך: ראשית היה הפוטון צריך להשיג לעצמו בועת מגן, הן היו מאוד יקרות אך מהו ערכו של כסף לעומת חיי נצח? לאחר מכן היה הפוטון נכנס עם בועת המגן לתוך תא הכיווץ וקטן עד לגודל אינפיניטסימלי, התהליך אמנם היה לוקח זמן רב, אבל לא יותר מהזמן שהיה לוקח להוריד מציאות מדומה טובה באיכות גאמה ריי או לעשות פן לנוצות. לבסוף היה נכנס הפוטון המוקטן לתוך מכונת הפרדוקסים ומקבל תכונות של גל וגם של חלקיק (אומרים על מכונת הפרדוקסים שהיא הייתה כה מורכבת עד שנאלצו לבקש ממנה לבנות את עצמה).
למה לעבור את כל זה אתם בוודאי שואלים? ובכן, אחת מתופעות הלוואי של מסע במהירות האור הוא התארכות הזמן, עצירת הזמן למעשה. כך הפכו הפוטונים כמעט בן לילה לבני אלמוות. בהתחלה היו כמה פוטונים שהתנגדו לתהליך: הם אמרו שהוא בלתי הפיך, שהם מבודדים את עצמם מהטבע ושחייהם טובים בדיוק כמו שהם. לרוב היו אלה פוטונים מבוגרים, שמחאותיהם הרפות לא נשמעו מעל קולותיהם הנלהבים של הצעירים שבישרו על חדשנות וקידמה. מספר הפוטונים שביקשו לעבור את התהליך רק הלך וגדל, עד שלבסוף היו כל הפוטונים נעים במהירות האור.
לרוע מזלם של הפוטונים, הם לא חשבו על ההשלכות עד הסוף ולאט לאט החלו להסתמן תופעות לוואי לא רצויות. הדבר הראשון שגילו הפוטונים הוא שנהיה מאוד קשה (שלא לומר בלתי אפשרי) להתרועע יחדיו, בעיקר בקבוצות גדולות: כשאדון פוטון רצה לבקר חבר שלו, אדון פוטון אחר, הוא היה צריך לדעת את מיקומו המדויק ומהירותו באותו רגע. גם אם נניח לרגע שאותו פוטון ניצח בקרב האבוד נגד עיקרון אי הוודאות, למי באמת היה כוח לעשות טרנספורמציית לורנס רק בשביל ביקור נימוסין?
דבר אחר שלא הביאו הפוטונים בחשבון הוא התקצרות האורך: לא ארחיב בפרטים אך נקבות הפוטונים (שמצבן לא היה מזהיר גם כך) התאכזבו לנוכח הביצועים של הזכרים, גם כאלה בעלי אורך עצמי מרשים לדבריהם. היסטוריונים טוענים כי מסורת עתיקת יומין זו, של שגיאות במדידה בין מערכות הייחוס השונות נפוצה גם כיום בין בני אדם ומשמשת כתזכורת אילמת לכך שהפוטונים עודם מהלכים ביננו. הגברים מצד שני, עשו ככל שביכולתם אך לשווא: התארכות הזמן גרמה להם לחשוב שהם שקועים בשעות ארוכות (ואף ימים) של פעילות רצופה בעוד שמבחינתן של נקבות הפוטונים עברו רק דקות ספורות. לאט לאט החלו הגברים להפנות עורף לנקבות הפוטונים בטענה שהם תובעניות וכפויות טובה, וקסדת המציאות המדומה הפכה מאמצעי בידור למקור נחמה.
עם הזמן הפכו הפוטונים אילמים וחירשים מחוסר תקשורת, ומנוונים מחוסר תנועה. הם פיתחו הפרעות נפשיות קשות ונהיו אדישים כלפי הסביבה. בשל ההתעסקות התכופה במדע שכפתה עליהם התנועה במהירות האור, הם רחשו סלידה עמוקה לתהליכים כימיים ופיסיקליים והחלו נפלטים מהם בשאת נפש.
רק דבר אחד מזהותם הישנה של הפוטונים נשמר: אהבתם לטבע.
מסיבות הטבע של הפוטונים, שהיו גדולות ומפוארות עוד לפני העידן שהביא לחורבנם, הפכו למוצלחות כפליים דווקא בעקבות חורבן זה: חגיגה מרשימה וחסרת מעצורים עם ריקודים בתדירויות שונות והתאבכויות רבות משתתפים.
בני האדם מכנים מסיבות אלה בשם “הזוהר הצפוני”.
