אחת ההבטחות, אולי היחידות, שהבטחתי לעצמי כשהתחלתי ללמוד היא לצאת לטיול בסוף כל שנת לימודים. את חודשי הקיץ האחרונים ביליתי בהודו. שוב. ההחלטה הייתה ספונטנית וטבעית לחלוטין ותוך יומיים כבר הזמנתי, יחד עם חברים, כרטיסי טיסה. מספר ימים לאחר מכן כבר הגשנו בקשה לויזה – וזהו, כל מה שנשאר זה לעבור את כל הבחינות במועדי א׳ כדי שלא נצטרך להקדים את חזרתנו לארץ המובטחת ולעוד סמסטר מאיר פנים.

״חיסונים, כבר עשית?״ שאל אותי אחי באדישות. ״חיסונים?״ חשבתי לעצמי, הרי כבר טיילתי במדינות מעין זו לא פעם, כתנאי ללימודי הרפואה נדרשתי ללא מעט חיסונים נוספים וחוץ מזה, התורים למרפאות המטיילים תמיד הוציאו אותי מדעתי. מבדיקה מהירה באינטרנט גיליתי כי אני מחוסן מראש ועד זנב, כמו חתול אחרי טיפול 10,000 אצל הווטרינר העירוני. מלבד חיסון לכלבת.

משיחה קלה עם החבר גוגל מסתבר כי הכלבת נכנסה לספר השיאים של גינס כ״מחלה הקטלנית ביותר״ עם שיעורי תמותה מרגע ההתפרצות של 100%. ללא ספק מרגיע. על כן, פניתי מיד אל מרפאת המטיילים. את חיסוני הכלבת יש לקחת בהפרשים של מספר ימים, כך נמסר לי, מה שאומר שעלי לחזור למרפאה (ולתורים!). עוד נמסר לי כי במידה ואכן אנשך על ידי חיה כלשהי בעתיד – בכל מקרה אצטרך להשלים עוד 2-3 חיסונים. ״וחוץ מזה״ הוסיף הרופא, ״לתקופת הזמן הקצרה שאתה נוסע אני לא רואה צורך מידי בהתחסנות״. האמת? נרגעתי – אין צורך לחזור למרפאה שוב.

אז נכון שאני אדם נעים לבריות ואוהב כל חי (אם תשאלו את אמא שלי, כמובן) ושבכלל נסעתי רק לחודשיים, אבל רצה הגורל ובערב קריר, אפלולי וחסר כוכבים אחד דרכתי בלי משים על כלב זקן להפליא, שחור וענק שהיה שרוע על הריצפה ובשניה אחת הרגשתי את שיניו ננעצות ברגלי. למרות שאת סיפור הנשיכה אני מספר לחברים עם אלמנטים קלים של גבורה והאדרה אישית, האמת היא שהנשיכה הייתה דיי שטחית ואפילו לא כאבה. לצערי, שיני הכלב חדרו את העור ועל כן הסיכוי להדבקות בכלבת היה ממשי. ״הוא נראה בריא״ אמרה אחת הבנות שטיילה איתי – אבל אחרי השיחה הקודמת עם גוגל החלטתי שאפילו בעד שלום אני לא לוקח את הסיכון הזה ולקחתי מיד מונית לבית החולים הפרטי הקרוב ביותר (שלא היה כזה קרוב למקרה שתהיתם).

״בית חולים פרטי״ חשבתי לעצמי ומיד דמיינתי מבנה מפואר מלא בכל טוב מעולם הרפואה המערבי, נקי באופן מוגזם ומלא בכח אדם מקצועי. לאחר נסיעה לילית לא פשוטה הגעתי לבית החולים. בית חולים אמרתי? התכוונתי לבניין קטן שנראה כמו בית תמחוי במבט ראשון, זאת לפחות על פי כל ההודים הישנים על הרצפה וצופים בטלוויזיה מיניאטורית שניצבה בפינת חדר הכניסה. כאנשים לבנים, לפחות במונחים הודים, קיבלנו יחס מעט שונה מהיחס שמקבלים יתר צופי הטלוויזיה המקומיים – עוד לפני שהספקתי לאסוף את השברים מחלומי על בית החולים הפרטי כבר הוכנסתי לראות את הרופאה המקומית. לאחר הסבר קצר של מהלך האירועים וללא כל תגובה או הסבר מצד הצוות המטפל החלו לבדוק לי לחץ דם, חום ושאר מדדים. לאחר שיחה ממושכת בין האח המטפל לרופאה, שיחה שלפחות מהצד נראתה כשיחה ידידותית לכל דבר, גדושת צחקוקים, חיוכים והרבה כיף – העזתי ברוב חוצפתי לשאול מה הם מתכוונים לעשות כהמשך טיפול. ״איך הם מסוגלים לצחוק עכשיו כשאני שוכב על המיטה ואולי אצטרך להתמודד עם שיאנית גינס?״ כעסתי בלב. המבטים שקיבלתי על עזות המצח שלי לפנות אליהם ולהתעניין בדרכי הטיפול הבהירו לי מיד, באם לא שמתי לב עד עכשיו, שאיני בישראל. לאחר שנראו אובדי עצות ונדרשתי לחפש באינטרנט את הנוהל העולמי לטיפול בנשיכת חיה, הופניתי לבית החולים הציבורי בטענה כי אין ברשותם את החיסונים המתאימים. נהדר.

במונית לבית החולים הציבורי הקרוב (שגם לא היה קרוב במיוחד) הכנתי את עצמי נפשית – למראות, לתנאים ואפילו קיוויתי ששוב אעקוף את התור כי אני מערבי (לדעתם לפחות). כשהגענו, המיון בבית החולים לא היה בדיוק ממוין – אולם ענק המחולק על ידי קווים דמיוניים: תור לרופאה הממיינת, תור לאחיות השונות וקהל – המוני הודים צופים בכל הפצועים, מתעניינים ומתקרבים, מתאגדים ומצלמים. כאוס. התור עבר מהר ונשלחתי אל האחות למתן חיסונים. מימיני, ללא כל וילון מפריד כמובן, ילד קטן – ספק בהכרה – מדמם לאחר מה שנראה היה כמו תאונת דרכים לא פשוטה. לאחר מספר רגעים הגיעה אלי האחות וניסתה לתת לי זריקה. מיד נרתעתי ושאלתי מהי אותה זריקה וביקשתי הסבר קל לגבי תכונותיה ושוב קיבלתי את ״המבט״ – איך העזתי לפקפק בסמכות הרפואית? רופא הובהל למקום כדי להסביר לתייר חצוף שכמותי את הנוהל ועל הדרך לצעוק על קהל הצופים שניסה לצלם אותי על המיטה.

במשך החודשיים הבאים, אחת למספר ימים, קיבלתי חיסונים בביתי חולים מקומיים או מחוזיים, במרפאות ציבוריות גדולות או פרטיות קטנות ובעוד שלל מקומות לא טריוויאליים כמו קבלת חיסון ישירות מהרוקח בבית המרקחת (כמובן ש״בית מרקחת״ זה תיאור מאוד מפרגן למחסן התרופות המוזר שהיה שם). בכל מקום מחדש עשיתי לעצמי מוניטין של התייר החצוף, ששואל ומתעניין בנוגע למצבו ולפעמים, אם קמתי על צד ימין באותו בוקר, הייתי גם מעז ושאול על סוגי טיפולים שקראתי עליהם באינטרנט.

כאדם שלא אייש את תפקיד ׳החולה׳ פעמים רבות בחייו, את התחושה הסובייקטיבית ממפגשי המטפל-מטופל שאבתי, בין אם רציתי ובין אם לאו, בעיקר מהסביבה. מחד, לחמוק מעשרות הסיפורים המסתובבים בכלי התקשורת על אטימות המערכת הרפואית זוהי משימה בלתי אפשרית אך גם אם צלחתם משימה זו, מזלכם לא יאפשר לכם לחמוק מסיפורי האימה של הסבתא או הדודה כשהן חוזרות מהמפגש השבועי עם הרופא. מאידך, בתור סטודנט אני נתקל פעמים אין-ספור באנשי הצוות הרפואי המספרים על מגמת השיפור ביחסי מטפל-מטופל בשנים האחרונות, על היציאה מעולם ה׳רופא הכל-יודע׳ ועל שיח פורה בגובה העיניים בין הצדדים. על ידי כך שנזרקתי בלי הודעה מוקדמת אל עולם הרפואה הפטרוני והמיושן ששלט פה עד לא מזמן ואת סממניו עדין מרגישים דרך אינספור הסיפורים הנשמעים בכלי המדיה השונים, למדתי על בשרי, באופן קצת מוקצן, איך זה להרגיש חסר אונים ברגע הקריטי בו אתה זקוק למטפל, איך זה כשלדעה שלך אין כל משמעות, איך זה מרגיש כשתחינותיך נופלות על אוזניים ערלות, למדתי בדיוק איך איני מתכוון לנהוג במטופלי העתידיים ואיזה מסר בדיוק ברצוני להעביר הלאה.

עם הרבה אהבה, שתהא לכולנו שנת לימודים מחויכת ונטולת נשיכות.