ארבע שנים בטכניון הותירו את שיר רוזנבלום-מן לא רק עם תואר בהנדסה, אלא גם עם רעיון לשוב ולכתוב סיפור מסעיר שמתרחש בקומפלקס המגורים ‘מעונות קנדה’. מסע רב-תהפוכות שעובר דרך סדנאות כתיבה, לילות ללא שינה וחלום אחד, שהוגשם בעזרת ההמונים

עבודה, משפחה, ילדים. ברוכים הבאים לעולם המבוגרים. עולם בו לאדם יש התחייבויות בלתי נגמרות ואולי מעט זמן פנוי לתוכנית טלוויזיה שמפציעה מבעד להררי הכביסה. מעטות הפעמים בהן אנו שומעים על אדם המצליח שלא להיכנע לשגרה המונוטונית, ולהשאיר לעצמו מקום גם לטיפוח חלום ילדות. ממקום של כתיבת שירים וסיפורים בתור ילדה, עד להבנה שהכתה בה כברק, שזה מה שהיא רוצה לעשות במהלך חייה ולא משנה מה יהיה עיסוקה העיקרי. זהו סיפורה של שיר רוזנבלום-מן, מהנדסת שמשיקה בימים אלה את ספרה הראשון: ‘מעונות קנדה’.

הרעיון לכתיבת הספר נולד אצל שיר כבר בשנת 2007, מתוך געגוע לתקופת הלימודים בטכניון – תקופה בה הייתה סטודנטית שמחלקת את זמנה בין מטלות לימודיות לכתיבה בעיתון הסטודנטים, על שולחן קטן בחדרה שבמעונות קנדה. “עוד לפני שהיה רעיון לדמויות ולפני שידעתי על מה בדיוק תהיה העלילה, ידעתי שהמקום בו הסיפור יתרחש יהיה הטכניון”. היא מסבירה.

עלילת הסיפור נעה סביב נינה, סטודנטית שעוקבת בסתר אחר מעשי חבריה. לדברי שיר המניע היה “רצון לבדוק מה זה אומר לעקוב אחרי אנשים, כדי לגלות מה הם עושים, לאן הם הולכים, מה מניע אותם וכדומה. כל הדמויות האחרות נולדו גם סביב זה, איך הן מתייחסות ומקבלות את זה”.

למרות שיתכן דמיון בין הדמויות בסיפור לאנשים במציאות, שיר מודה שהסיפור אינו אוטוביוגרפי: “כדי שיהיה לי חיבור רגשי למה שאני כותבת עליו, זה חייב להיות משהו שמאוד מדבר אלי, שנגע בי איכשהו. זה לא שהסיפור הוא עלי כמו שהאלמנטים שלו הם כן בהשראת החוויה של הלימודים בטכניון. בסיפור עצמו יש הרבה דברים בדיוניים שבחיים לא הייתי עושה ולא באמת היו לי, אבל בהתחלה היה חיבור רגשי שיצר אותם, משהו שקרה לי באמת התחיל את הרעיון”.

צעדים ראשונים

נולדה בבת-ים, למדה במגמה מדעית בתיכון ‘שזר’ ומיד לאחר סיום הבגרויות החלה שיר את צעדיה הראשונים בטכניון במסלול עתודה בפקולטה להנדסת חשמל, שם סיימה את התואר בשנת 2005. את פעילות הכתיבה המקצועית החלה רק במהלך השנה השנייה ללימודים, במסגרת עיתון הסטודנטים ‘קולי’ (כיום ‘פקטור’). “התחלתי לכתוב טור על יחסים בין המינים שנקרא ‘מרובעים ועקומות’ ביחד עם רועי מסינגר”, היא אומרת, “ובמקביל לטור התחלתי לבצע ראיונות ולכתוב גם על נושאים הומוריסטיים. גיליתי שאני ממש אוהבת את זה. באיזשהו שלב הטור הסתיים ונשארו רק הכתבות”. בחצי השנה האחרונה ללימודים החלה לעסוק בכתיבה גם במסגרת חיצונית, ככתבת חדשות באתר האינטרנט MSN.

הניסיון בכתיבת מאמרים קצרים לא ממש שיחק לטובתה של שיר כשהתיישבה לכתוב את סיפורה של נינה. עד מהרה היא גילתה שתהליך הכתיבה אינו דומה כלל למה שהייתה רגילה: “בפעמים הראשונות שישבתי וכתבתי מול המחשב, שמתי לב שקטעים של כמה מאות מילים הם אורך הנשימה שלי, הייתי מתחילה לכתוב קטע ועוצרת כשיש התחלה, אמצע וסוף וזהו. זה היה נורא קשה לעבור את השינוי הזה. מה שעשיתי זה לכתוב עוד ועוד קטעים, ובסוף הייתה לי אסופה של פרקים אבל הם לא התגבשו לסיפור ממש קוהרנטי והדמויות לא היו עקביות”.

כדי לרכוש ניסיון וכלים לבניית הסיפור, נרשמה שיר ל”סדנת כתיבת רומן” – סדנה בהדרכת אילנה ברנשטיין הכוללת מפגשים שבועיים של סופרים בתחילת דרכם, שחושפים את סיפורם בפני הקבוצה כדי להתייעץ ולתת פידבק אחד לשני. “בהתחלה היה מאוד קשה”, היא אומרת. “אתה בא לקבוצה של אנשים שאתה לא מכיר וזה מאוד קשה לספר להם על הרעיון, זה נורא מפחיד שיצחקו עליך. רק כשאתה רואה שכולם במצב שלך וכל אחד מרגיש רגשות חזקים כלפי הרעיון שלו ורוצה לגונן עליו, אז נוצרת אווירה מיוחדת שכולם בשביל אותה מטרה. אנשים לא יגידו לך שהרעיון הוא לא טוב רק בגלל שהם לא היו כותבים ספר כזה, הם זורמים איתך – ‘זה הרעיון שלך וזה העולם שלך ושם נעשה את זה יותר טוב’, זה הקו שאילנה מנחה וזה גורם לכל פגישה להיות גם פורה וגם תומכת”.

שלוש שנים של השתתפות בסדנת הכתיבה הביאו את שיר למסקנה שסיפורה בשל מספיק כדי להיות מתורגם לספר של ממש, ואז החלה בתהליך של הצעת הסיפור להוצאות הספרים בארץ, במטרה להביא אותו לדפוס ומשם לחנויות. עם זאת, התשובות לפניותיה לא היו חיובית.

עם ההבנה שישנה עוד דרך שתצטרך לעבור בכדי שהסיפור יגיע לרמה המתאימה, החליטה שיר לפנות לסיוע מקצועי בקידום הספר. לאחר פנייה למספר עורכי ספרים מקצועיים בחרה לשתף פעולה עם הסופרת והעורכת גיא עָד. “עם גיא היה לי קליק ולכן החלטתי לעבוד איתה. היא ממש עזרה לי לעבוד על הדמויות, לדעת מה הן רוצות, לפתח אותן בצורה כזאת שהסיפור כבר בעצם יכתוב את עצמו והפעם בצורה נכונה”.

לאחר עבודה משותפת במשך כשנה וחצי, נשלח הסיפור המחודש לכ-15 הוצאות ספרים שונות. הפעם התקבלו גם תגובות חיוביות, מהוצאות ספרים שנחשבות לקטנות יותר בשוק. אולם, תהליך ההוצאה בהוצאות ספרים אלה מצריך השתתפות כספית גדולה יותר מצד הסופר, סכומים שנעים בין עשרים לשלושים אלף ש”ח.

“הרווחתי את הקהל”

ניצבת בפני מכשול לא קטן, הבינה שיר שמימוש הפרויקט עליו עבדה יותר משבע שנים, תלוי בה וביכולתה לגייס את הסכום הרצוי. לילה אחד היא החליטה לבחור בכיוון יצירתי במיוחד – אתר גיוס ההמונים Headstart. “חברה שישבה איתי אצלי בבית עזרה לי לפתוח את הפרויקט, בלעדיה כנראה שלא הייתי עושה את זה”, היא מודה. “צריך המון ביטחון לפתוח פרויקט ולהגיד ‘זה הספר שלי. תשקיעו בו’. זה נורא מפחיד, אבל חייבים לעשות גם דברים מפחידים”.

הפרויקט נפתח בסוף חודש יוני למשך 45 ימים בלבד עם יעד לגיוס של 12 אלף ש”ח. “זה לא הסכום המלא שאני צריכה”, היא מסבירה, “אבל היה לי חשוב לשים יעד ריאלי ולהשיג אותו, במקום לשים סכום יותר גדול ואז הסיכוי שאגייס אותו יהיה יותר קטן”.

לאחר שנחשף הפרויקט למשפחה ולחברים קרובים, השלב הבא היה חשיפתו לקהל הרחב. לצורך זה נפתח עמוד פייסבוק לספר, ובו פורסמו סרטוני אנימציה שיצרה שיר ביחד עם בעלה אביעד וגם קישור לפרק קצר שפורסם מספר שבועות לפני כן, בעיתון הסטודנטים בטכניון. “אני נורא אהבתי את התקופה שכתבתי שם וחשבתי שהספר יכול מאוד להתאים, גם כי הוא מהסביבה הזאת וגם כי יש בו את העיתון כאלמנט חוזר”, אומרת שיר לגבי הסיבה מדוע החליטה לחזור וליצור קשר עם העיתון ממנו נפרדה לפני כעשור.

עטיפת הספר

לא עבר זמן רב, וכמות התומכים בפרויקט התחילה לצבור תאוצה. במקרה או שלא, התברר שהרוב המוחלט של התומכים בפרויקט היו סטודנטים ובוגרי הטכניון. “לא חשבתי שכמעט כל התומכים שלא מכירים אותי יבואו משם”, היא מודה. “זה כנראה קהל היעד שהספר הכי מדבר אליו. היו סטודנטים שנתנו תגובות מאוד מפרגנות, על זה שהגיע הזמן לכתוב ספר על החיים האלה וזה פשוט כיף לקבל תגובות כאלה”.

שיר מודה שהתרגשה לראות כל שם של אדם שתמך בפרויקט, בין אם הכירה אותו ובין אם לאו. הרצון להגיד תודה הביא אותה גם לפנות לכל אחד באופן אישי – בהודעה פרטית דרך האתר ואפילו בפייסבוק. “היה לי ממש חשוב להגיד תודה ושמחתי כשיכולתי לעשות את זה. כדי לבוא ולתמוך בפרויקט אתה צריך להאמין ברעיון שלו ולרצות לראות אותו קורה, ובשבילי זה היה כל כך לא מובן מאליו. יש אנשים שלא מצאתי את הפרופיל שלהם ומאוד קשה לי עם זה שלא יכולתי להגיד תודה כמו שהייתי רוצה”.

פעילות השיווק שכללה פוסטים בקבוצות שונות בפייסבוק ופוסטרים שנתלו בלוחות המודעות בטכניון עשתה את שלה, ולאט לאט השיג הפרויקט את היעד, כמעט שבועיים לפני תאריך הסיום. “גיליתי שהפרויקט הגיע למאה אחוז במקרה כשהייתי בעבודה, ודקה לפני שמישהו שלח לי הודעת מזל טוב”, אומרת שיר. “זה היה רגע נורא מרגש בו רציתי לשלוח מייל תודה לכולם אבל הייתי צריכה לחכות לערב. אמרתי תודה לכל מי שאמר לי מזל טוב, וכל מי שתמך דרך האתר קיבל הודעה דרך העדכון”.

הרוב הגדול של התומכים היו כאלה שבאמצעות תרומתם יקבלו עותק של הספר ואפילו גם הקדשה אישית משיר, אך עבורה, התרומה הכספית היא משנית לתמיכה הרגשית שקיבלה מעשרות התומכים. “מעבר לזה שגיוס הסכום מאוד עוזר כלכלית, אני בעצם קיבלתי את הקהל”, היא אומרת בהתרגשות. “הספר עדיין לא הופץ אבל יש מעל מאה אנשים שכבר קנו אותו, שזו הרגשה מדהימה. זה מה שהרווחתי מעבר לכסף. אני עושה הגהה ויש לי קהל מול העיניים שאני מדמיינת אותו קורא את זה”.

חיבור בין עולמות

לאחר השגת קרוב ל-13 אלף ש”ח, נחתם חוזה עם חברת הוצאת הספרים ‘גוונים’ במטרה להוציא אלף ספרים, שיחולקו בראש ובראשונה לתומכים מהאתר. היעד להפצת הספר בחנויות הוא חודש אוקטובר. “אני מדמיינת את הקוראים הפוטנציאליים של הספר כסטודנטים ואנשים צעירים, אבל לא רק הם”, אומרת שיר בהתייחס לקהל אליו פונה הספר. “הספר כתוב בשפה של הטכניון ויש בזה קטע מאיים. אני מניחה שמישהו שלא בא מהעולם הזה ולא מכיר מונחים מתחום הנדסה יכול להיבהל מזה, אבל הספר יכול לדבר גם לאנשים שהתחום לא מעניין אותם. הוא מדבר הרבה על החיבור בין שני העולמות, גם על עולם ההנדסה וגם על רצון להתעסק בדברים יותר הומאניים – באנשים עצמם – שזה אני וככה אני חושבת שזה בא לידי ביטוי בספר”.

סיום העבודה על הספר מסמל גם סוף של תקופה עבור שיר, תקופה גדושה בעליות ומורדות, שסופה בהגשמת החלום בתוך כריכה דקה. אבל כל סוף הוא גם התחלה של סיפור אחר, ואת תחום הכתיבה היא מבטיחה שלא לזנוח. “הרבה זמן חשבתי שכל מה שאני רוצה זה לסיים את הספר, ועכשיו כשזה הגיע, אני חושבת כמה שאני מתגעגעת שיש לי רעיון של ספר לחשוב עליו. העבודה היצירתית מאוד חסרה לי.

“אני חושבת שאני ארצה לכתוב על משהו אחר, למרות שאי אפשר לדעת, הדמויות האלה היו איתי הרבה שנים והפכו להיות חלק ממני. יכול להיות שאני אתגעגע לסיפור הזה וארצה לפתח אותו ולהמשיך אותו, אבל כרגע אני רואה את עצמי עושה דברים אחרים. אני עדיין עובדת בעבודה שלי שהיא הנדסה, אבל את הכתיבה אני לא עוזבת”.