לרוץ חמישה קילומטרים בצהרי יום ד’ נשמע כמו רעיון טוב, נכון?
ההרשמה למרוץ הטכניון הראשון לא דרשה יותר מדי מחשבה. סוף-סוף הזדמנות לנצל את הטופוגרפיה המאתגרת של הטכניון לצרכי פעילות גופנית והפעם בלי הג’ינס והלחץ של להגיע בזמן לשיעור. שאיפות להגיע למקום הראשון לא ממש היו לי וגם האפשרות הסבירה של לרוץ חמישה ק”מ בלי כושר נורמאלי לא הייתה מכשול, ככה זה כשתקופת המבחנים משאירה אותך צמוד יותר לשולחן מאשר לבגדי הספורט. אבל כל אלה בצד, פעם ראשונה של להיות חלק מתחרות רשמית, עם מספר על החזה ותוצאת סיום – לזה בשבילי אין מחיר, לא כספי ולא פיזי.
צהרי יום רביעי, כמעט שעה להזנקה – הגיע הזמן להתארגן. מצמיד את המספר לחולצה ולובש את בגדי הספורט. תמיד הדהים אותי ההבדל שעושים הבגדים ביחס לסביבה בה אתה נמצא, איך זה שלהיות שונה מבחינה חיצונית מכניס אותך למוד אחר, כחלק מהכנה מנטאלית למשהו שעומד לקרות בסביבה הלא טבעית שלו, ומה יותר לא טבעי מריצה בבגדי ספורט מסביב לבנייני הטכניון בזמן שהרוב יושבים על שיעורי הבית או סתם נחים על הדשא?
יש מספיק זמן עד לזינוק ואני מנצל את זה למתיחות הרגליים והגב. ברקע אני רואה חלק מהמשתתפים רצים ריצה קלה. מכל פינות הטכניון מגיעים הרצים, חלק מהצד המזרחי של השדרה הראשית, חלק מהמדרגות לצד בית הסטודנט. אט אט מתאספים בעלי חולצות הדרייפיט הלבנות ליד בניין טאוב, מנצלים את הזמן לשתות מים ולהעלות את האנרגיות. מזג האוויר מצוין לריצה, במיוחד כששבוע לפני היה לא פחות משרב.
“עשר דקות לזינוק” נאמר במערכת הכריזה ואני ממהר להגיע לחלק המגודר בשדרה, כעשרה מטרים לפני הקו. פנים מוכרות נמצאות בקרב הרצים, סטודנטים, מרצים ועובדי טכניון, כולם עשו הפסקה ופשטו את החליפות לטובת כמה סיבובים בשמש. “היום אין מפסידים”, אומר נשיא הטכניון שמסתובב כחתן ביום חופתו עם חולצת המרוץ מעל לחולצה המחויטת. “הטכניון מספר אחד בהכל”, אומר יו”ר אס”ט אחריו. “חשבתי שנגמרו הבחירות”, מגיב אחד הסטודנטים שעומד מולי לחברו הרץ. קלע בול.
עוד כמה שניות יוצאים לדרך. אני מלא אדרנלין, משנן מנטרות מעוררות השראה וקופץ במקום כדי לחמם את השרירים. אמנם לא התאמנתי לקראת המרוץ ואני גם לא ממש רץ המון, אבל כשכן, אני אוהב לרוץ עם מוזיקה והבחירה שלי היא האלבום השני של מטאליקה “Ride the Lightning”. הקצב החשמלי של הגיטרות תמיד מפעיל אצלי כמה נוירונים שמוסיפים מוטיבציה. אני דוחק את האזניות לאוזניים ומכין את האצבע על הפליי. שלוש, שתיים, אחת…
יוצאים לדרך. בהתחלה זזים לאט וכשהדבוקה מתפרקת הקצב מתגבר. עם כל צעד שעובר המוסיקה באוזניי מתחלפת מרעש הרמקולים לצלילי הגיטרה של קירק האמט. כשעוד עמדנו היה קשה להעריך כמה רצים באמת התייצבו לריצה אך כבר במאה המטרים הראשונים אני שם לב שעשרות חולפים משני צדדי במהרה. “לא צריך להתרגש”, אני אומר לעצמי. חשוב להתחיל בצורה מבוקרת כדי שלא לגמור את המכל כבר לפני הפניה הראשונה בדרך.
כקילומטר וחצי בתוך הריצה המצב טוב. מגיעים לכיכר מול בניין תעשיה וניהול, מכאן הכול ירידות ואפשר להסתמך על כוח הגרוויטציה שיניע אותי בכיוון הנכון. הירידה תלולה בטירוף ובכל צעד אני עובר מרחק של חמישה מטרים לפחות ונע כמו ענק מיתולוגי שצועד ושולח גלי רעד בכל דריכה בקרקע.
אחרי שעברנו את הנדסה כימית, הנקודה הגיאוגרפית הנמוכה בטכניון, מגיעה התפנית – זמן העליות. המהירות ירדה דרמטית ואני מתקשה להמשיך לרוץ. העננים פינו את מקומם לשמש שמתחילה לשלוח את קרניה בעוצמה ואני סוטה מהדרך כדי להרוויח כמה פינות צל על המדרכה. באמצע הריצה כשהמצב נהיה קרוב לבלתי אפשרי עבורי אני עובר להליכה. בשלב הזה הפער בין הרצים כבר גדול ואת אלה שפתחו חזק כבר אי אפשר לראות. בצד הדרך נמצאות שלוש חובשות שעסוקות בשיחה ערה אך אני לא שומע על מה הן מדברות בגלל המוסיקה. משהו בי רוצה לגשת וליפול לרגליהן בקריאה לעזרה, אבל אני יודע שעם קצת מנוחה המצב ילך ויתייצב. כמה מאות מטרים אחרי, כשאני נע בין הליכה לריצה קלה, מגיעה הישועה – בקבוקי מים. אנשי התחנה עובדים במהירות שיא כדי להגיש בקבוק פתוח לכל רץ, ואני מתזמן את הצעדים כדי להגיע בדיוק ליד מושטת עם בקבוק פתוח. וואו זה מרגיש טוב. שופך מים על הראש והגב כדי להתקרר ונזהר שלא להרטיב את הצ’יפ האלקטרוני. זה מה שחסר לי, שאחרי כל המאמץ הזה לא תהיה לי תוצאה. בהמשך הדרך אני קולט את צלמי המרוץ משתדלים לתת כמה תמונות לכל רץ. סיבה טובה להגביר קצת את הקצב, להרים אגודלים ולהראות שאני נהנה מכל רגע. ממש.
סיבוב מלא של הטכניון הושלם. מה שלוקח לאוטובוס שמונה דקות כולל עצירות לקח לי כמעט פי שלוש. לא רע. העליות עדיין מהוות מכשול נוראי ואין ממש הבדל במהירות בין ריצה איטית להליכה מהירה. אחרי שהבנתי שנגמרו העליות ומכאן הדרך תתחיל להיות נוחה יותר אני מחליט לסיים את המרוץ בריצה. קילומטר לסוף אני מתחיל להרגיש רע. כאב חד מתפשט בצד ימין וההרגשה היא כאילו הכבד שלי תלוי על חוט שעומד להיקרע כל רגע. אני מתכווץ בעודי רץ כדי לנסות ולהתמודד אבל יודע שהסוף קרוב ועד שאני לא אתמוטט שום דבר לא ימנע ממני לסיים את המרוץ הזה.
בימי שגרה אני אוהב לסיים את המאה מטר האחרונים בריצת ספרינט. מי שמכיר את סרטי רוקי יודע שזה השיא לפני ההגעה למדרגות בסצנה המפורסמת. לצערי היום זה לא יקרה. בירידה מהכביש ובכניסה לשדרה הראשית אני מזהה משתתפים שכבר סיימו את הריצה ועושים הליכת שחרור, כמה רצים שרוצים לסיים חזק עוקפים אותי מימין ומשמאל. שער הסיום כבר נראה לעין, עוד כמה עשרות מטרים.
אני מגיע לאזור הדשא כבר במצב קריטי. משתדל להישאר עם פני פוקר מול עשרות הסטודנטים שיושבים על הדשא ולעבור את השער בשלום. זהו. עשיתי את זה. מולי נמצאת ניידת צהובה של מד”א ואני מתיישב על המדרכה מאחוריה עם בקבוק מים חדש, בעודי חושש שאולי עשיתי שטות שלא עצרתי קודם. עכשיו אפשר לנוח ולתת לכאב להירגע.
כמה דקות אחרי אני כבר על הרגליים, שותה משקה אנרגיה ונח בצל. קבוצה גדולה מתאגדת סביב לוח התוצאות שמתמלא בדפים עם רשימות ארוכות. מקום ראשון אני בטח לא, אז אין למה למהר ולבדוק. הגביעים מונפים, הצלמים מתקתקים במצלמות, תם הטקס.
אני יודע שמחר אני כבר לא אוכל ללכת כמו שצריך, אבל את תחושת ההישג האישי שלי אף אחד לא יוכל לקחת. ניצחון הרוח על הגוף, זה מה שאני תמיד אומר לעצמי בלב בכל פעם שקשה פיזית. אפשר להשליך את זה על כל דבר בחיים – להמשיך למרות הכל ולדחוק את עצמך לקצה. את זה לא לומדים בטכניון, אלא בדרך הקשה.
פורסם לראשונה בגיליון פקטור #66 – מאי 2015
קליפ סיכום של מרוץ הטכניון:
