למה קוראים למפרי זכויות יוצרים “פיראטים”? ומה הקשר שלהם לשודדי הקראיביים?

במאה ה-16 מדינות אירופה התחרו על כיבוש טריטוריות חדשות וניצול משאביהן בים וביבש  ב-1523, קפטן צרפתי בשם ז’אן פלורי תקף שיירה של שלוש ספינות ספרדיות, ונדהם למצוא בהן שלל גדול של זהב אצטקי. מבלי לחשוב פעמיים, ז’אן גנז את כל הזהב לטובת צרפת.

אך בניגוד למה שרואים בסרטים, חיי הימאות היו אז קשים מאוד. הימאים מתו מרעב, צמא, מחלות ותאונות. חלק מרבי-החובלים החליטו לשדוד ספינות לטובת עצמם, ולחלק את השלל בין אנשי הצוות ולא לאף מדינה. הם הפכו לפיראטים שעליהם התבססו דמויות כג’ק ספארו ולונג-ג’ון סילבר. שוב בניגוד לעלילות בסרטים, הפיראטים האמיתיים היו שודדים בעיקר אוכל, מים ובגדים, ורק לעתים רחוקות היה עולה בידם לקרוא תיגר על ספינת אוצר, אם בכלל.

בשנת 1557, עת קרבות סוערים ניטשים בלב ים, מו”ל בריטי קיבל מונופול על הדפסת והפצת ספרים. אלו שהעתיקו את הספרים ומכרו אותם בזול יותר, הוכרזו גם הם כ”פיראטים” בשל הפרת זכויות יוצרים כבר בשנת 1603, כיוון שגם הם שמרו את הרווחים לעצמם.

מאז הפיראטים מצאו דרכים מתוחכמות לשכפל ספרים, מוזיקה, סרטים ואף תוכנה, ולהרוויח ממכירתם במקום היוצרים המקוריים. עד היום ניתן למצוא בשווקים דוכנים המציעים קלטות VHS או דיסקים מזוייפים של מוזיקה. ככל שהתופעה התרחבה, הפיראטים השתפרו מאוד במלאכת הזיוף, כיוון שתמיד היו צריכים למצוא דרך להפיק עותקים פיזיים למכירה.

עד בואו של האינטרנט, בעזרתו הפצת החומרים הפכה לקלה מאי פעם: בתחילה על ידי לוחות בולטין (BBS) ובמהרה על ידי תוכנות שיתוף קבצים, ובראשן נאפסטר (Napster), שנתנו לכל אחד את האפשרות להוריד תכנים מבלי לשלם וגם להפיץ אותם הלאה. כעת כל משתמש מחשב היה פיראט פוטנציאלי. כבר לא נדרש היה ליצור עותקים פיזיים של החומרים, כמו במאה ה-16; מספיק היה לפתוח את המחשב ולחלוק תכנים עם אחרים. אם שכחתם, תוכנות השיתוף הפכו ללהיט היסטרי, ושינו לחלוטין את הדרך בה אנשים משתמשים באינטרנט ובמחשב שלהם.

נגני מוזיקה וסרטים החלו לפרוח במהרה, בצורת תוכנות למחשב כמו WinAmp או נגני MP3 שאפשר לשים בכיס ולקחת לכל מקום. הטכנולוגיה הקדימה את המחוקקים שהתקשו להתמודד עם התופעה, וכך התפתחה תעשייה משגשגת שסיפקה מערך מוצרים ואביזרים שנועדו לנגן קבצי MP3 ולכל מי שמוריד מוזיקה מהאינטרנט. כמובן שהיו גם משתמשים שהקפידו להשתמש רק במוזיקה שקנו באופן חוקי והמירו ל-MP3, אך לנגני המוזיקה, כמו ליוצריהם, לא ממש היה אכפת אם המוזיקה חוקית או לא.

בתחילת שנות האלפיים, אולפני הסרטים והמוזיקה האמריקנים פתחו במלחמה סוערת כנגד המורידים הלא-חוקיים. תחילה הם הביאו לחיסולה של נאפסטר, שהוחלפה במהירות על-ידי תוכנות טובות ועשירות יותר באפשרויות. החל מקאזה (Kazaa), איימש (iMesh), אימיול (eMule), ובטכנולוגיה הצעירה והמבטיחה, יוטורנט. בעוד שנאפסטר התמקדה בעיקר במוזיקה, מחליפותיה אפשרו לכל אחד להוריד את העולה על רוחו: סרטים, תוכנות, משחקים, ספרים, תמונות ועוד. התפתחות האינטרנט המהיר בשנות האלפיים הקלה מאוד על התהליך, ותעשיית המוזיקה והסרטים לא הציעה אף אלטרנטיבה. הם רצו לשמור על המודל הכלכלי הישן בו הלקוח קונה עותק פיזי של סרט או אלבום, וספגו הפסדים אדירים בשל כך.

מי שהרימה את הכפפה הייתה חברת Apple שהקימה את שירות iTunes, דרכו ניתן היה להוריד באופן חוקי שירים למחשב. מנויי השירות יכלו לקנות את השירים שהם אוהבים בסכומים קטנים של מספר שקלים לשיר, ולא חויבו לקנות אלבום שלם. במהרה הגיעו גם סדרות, פודקאסטים וסרטים. לראשונה היה יכול אדם לקבל לספרייה הממוחשבת שלו את התכנים שהוא רוצה באופן חוקי ונוח. החנות של Apple קיבלה מינוף מהנגן המוצלח שלה, ה-iPod, וביחד הם תרמו לעליה המחודשת של אפל לגדולה.

בעולם הגיימינג, המצב היה הרבה יותר גרוע. מאז המשחקים הראשונים למחשבים ולקונסולות הביתיות, היו מי שניסו להעתיק אותם, מה שהביא ליצירת הגנות שונות ומשונות מאת יצרני המשחקים. ועדיין המשחקים כמעט תמיד נפרצו והופצו על ידי פיראטים. תעשיית הבידור האלקטרוני נאלצה להתחנן בפני השחקנים שלא יעתיקו את התכנים, באמצעות תשדירים שפונים לחוש המוסרי של הצופה.

תוכנות שיתוף קבצים, ובראשן נאפסטר (Napster), נתנו לכל אחד את האפשרות להוריד תכנים מבלי לשלם וגם להפיץ אותם הלאה. אלו שהעתיקו את הספרים ומכרו אותם בזול יותר, הוכרזו גם הם כ”פיראטים” בשל הפרת זכויות יוצרים כבר בשנת 1603

לא רק משחקים, אלא גם קונסולות כמו הפלייסטיישן 2 והאקס-בוקס זכו ל”פריצות”: שבבים מיוחדים שהולחמו לתוך הקונסולה ואפשרו לשחקנים להשתמש בעותקים שהורידו מהאינטרנט. קבוצות הפיראטים שהפיצו את המשחקים התחרו ביניהן על מי יהיה הראשון שיפיץ את המשחק הכי נכסף, לפעמים לפני הפצת המשחק באופן רשמי בחנויות.

לאור כשלונם של מנגנוני ההגנה, הופיעו משחקים שחייבו אותנו להתחבר לאינטרנט על מנת לשחק. מדי כמה רגעים בוצעה בדיקה של המשתמש על מנת לוודא שהעותק חוקי. לעתים, ניתן היה להערים על מערכת ההגנה בזמן משחק של משתמש אחד, אך  לא בעת משחק מול אחרים באינטרנט.

במקביל, חברת Valve הקימה שירות הורדת משחקי מחשב בתשלום, כמו iTunes, רק שבמקום שירים, ניתן היה לרכוש משחקים למחשב. לשירות הזה היא קראה Steam, והשיקה אותו בשנת 2004 עם המשחק החדש שלה, Half Life 2. מי שרצה לשחק במשחק המבוקש, היה חייב להתקין גם את Steam. אחרי התחלה מקרטעת מעט, Steam הפכה גם היא ללהיט ועד היום משמשת כפלטפורמה הגדולה בעולם למכירת משחקים, ניהול זכויות יוצרים ושיתוף תכנים בין גיימרים.

אך בעוד שבעלי זכויות היוצרים מתחילים להבין כיצד לעבוד עם האינטרנט במקום נגדו, תופעת הפיראטיות חזקה מאי פעם. תוכנות כמו Popcorn Time מאפשרות לפיראט המתחיל לצפות בסרטים וסדרות באיכות גבוהה, כולל תרגום, בלי שום ידע טכני ובחינם כמובן. לכל אחד יש אפשרות להתקין אפליקציות פיראטיות על הסמארטפון או הטאבלט. משחקים עדיין מועתקים ונפרצים, ומאז שהוצגו הספרים האלקטרוניים (eBooks), הדלת פרוצה לחלוטין גם בתחום הספרות.

מאז המאה ה-16 הפיראטים משחקים בחתול ועכבר עם בעלי זכויות היוצרים. מנגנוני הגנה, פריצות, העתקות וזיופים. הטכנולוגיה אולי השתנתה, אך המאבק נראה אינסופי. ייתכן שבעתיד יושקו פרוטוקולים חדשים לתקשורת באינטרנט, שלא יאפשרו העברת תכנים ללא פיקוח – ועל כך צפוי לנו סבב של מאבק אחר וגדול הרבה יותר: המאבק על ניטרליות הרשת. מי ינצח? רק הזמן יגיד.