טובים השניים או – גלגמש באמת התעלה על עצמו הפעם

אודות גלגמש:
גלגלמש היה מהנדס שלמד בטכניון לשישה תארים במקביל: מכונות-חשמל-תעו”נ-מדמ”ח-פיסיקה-ביוטכניולוגיה. למרות עומס שיעורי הבית וההגשות החוזרות ב’מערכות הפעלה’, הוא עדיין הצליח להכנס לשלל הרפתקאות ברחבי הקמפוס, גם בתור סטודנט, וגם בתור בוגר. בפרקים הקודמים ראינו כיצד הביס את כוחות החתולים, ניסה לחפש עבודה, ודאג לאספקת אפסילונים לכלל הטכניון. הפעם גלגמש נקלע לצרה רומנטית קצת יותר.

כל הסטודנטים המאושרים דומים זה לזה. כל הסטודנטים האומללים- אומללים הם כל אחד על פי דרכו. אפשר רק לדמיין את אומללותו של גלגמש, לאחר שגילה כי אהובת ליבו, הילת יומו ולהט לילותיו, כבר יוצאת עם בחור אחר ועוד בזכות ההמצאה שלו. בנוסף, בדיוק התפרסם תרגיל רטוב חדש ב’מערכות הפעלה’ והבקסטריט בויז הודיעו שהם מבטלים את הופעתם בישראל. אכן הייתה זו אומללות סינגולארית וזאת לא אחת שקל להסיר.

לא שהוא לא ניסה; למעשה, הוא היה שפן הנסיונות של כל ספרי השיפור העצמי במדפי הספרים. תחילה ניסה לחשוב לעצמו מחשבות חיוביות, אבל הצליח לדמיין רק פונקציות בערכן המוחלט – ואפילו הן לעיתים התאפסו. באותם הזמנים, ‘אפס’ תיאר במדויק את איך שגלגמש הרגיש. לאחר מכן קרא בספר שאנדורפינים רבים מופרשים בעת פעילות גופנית, וניסה לעסוק בספורט. אבל עוד מנעוריו ניצח את כולם דרך קבע בשחמט ו-league of legends ואמנם הניצחון משכר, אך אין הוא גובר על השעמום של חוסר האתגר. לבסוף, ניסה לצאת החוצה מגבולות הטכניון, אל מה שנקרא בקרב יודעי דבר “העיר”, או “העולם בחוץ”. תחילה דווקא נהנה בסצינת המסיבות והמועדונים השוקקת של חיפה, אבל משקה אחד הוביל לאחר, וגלגמש המסכן, לא התברך בקיבולת גדולה; עד מהרה העניין התפתח לכשלון קטסטרופלי שאין כמוהו. אם עד היום תהיתם מדוע נאסרה מכירת אלכוהול אחרי השעה 23:00, אל לכם להפנות מבטכם אל אדם פרט לגלגמש.

מערכת העצבים הורכבה מסיבים אופטיים (בגיבוי wifi למקרה הצורך), המעיים היוו את חוד החנית וספינת הדגל של הצנרת המודרנית, והכבד, עשוי זהב, היה כבד.

לאחר שחזר מתחנת המשטרה, החליט שהעניין חייב להפסק כאן ועכשיו. הוא היה כה אומלל ולא יכל לשאת זאת עוד:
;(“printf(“Goodbye, world!n השאיר על המחשב. אך בדרך לאמאדו החל ניצוץ ההנדסה להצית את מוחו. “כמה תמוה”, חשב, “כולם תמיד קופצים לבד. מעולם לא שמעתי על קפיצות בזוגות. זה דווקא יכול להיות נחמד. אפשר לחשב יחד מתי מגיעים למהירות הטרמינלית, או לעשות איזה פירואט אומנותי בסוף. לו רק היה מישהו שיסבול יחד איתי. לו רק. לו רק. נו שוין.”
ואז זה הכה בו (ההברקה, לא הרצפה), ומיד צץ בראשו הרעיון הנועז ביותר מאז שבנה את אותו “עט חירום” שהפעיל את אזעקת האש בכל פעם שכתבו בו משוואה לא נכונה בזמן מבחן. אם אין אף אחד שישתתף בצערו, יהיה עליו ליצור אחד. ואיזהו האדם המכיר את סבלו שלו, אם לא אותו אדם עצמו? ואכן, עוד באותו היום, החל גלגמש ליצור כפיל, מכונת אדם שכל תכליתה לחלוק איתו את יגון העולם הרומס אותו.

תחילה החל ליצוק את השלדה, עצמות אדמנטיום פחמני שלא היו מביישות אף את חזקי הגרגרנים. לאחר מכן פנה לאיברים הפנימיים ולא חסך בדיוק ובאסתטיקה. מערכת העצבים הורכבה מסיבים אופטיים (בגיבוי wifi למקרה הצורך), המעיים היוו את חוד החנית וספינת הדגל של הצנרת המודרנית, והכבד, עשוי זהב, היה כבד. אפילו את התוספתן הוסיף ותכנת אותו כך שבעוד ארבע שנים מעגליו יתחממו ללא בקרה ולא יהיה מנוס אלא לכרותו; את מתכון החיים יש למלא בצייתנות ואין מנוס גם מתשומת לב לפרטים הקטנים.
לאחר עבודה מרובה, גופו של הכפיל, “אור-נונגל” שמו, היה מוכן! לפני גלגמש הייתה מונחת יצירת מופת אדריכלית, קיברנטית, וביו-רפואית. עם עור אלומיניום מצופה ניקל, רובוט כה מושלם וחינני לא נראה עוד מעולם וכנראה גם לא יראה בהיסטוריה של הטכניון. כל ציר היה משומן היטב, כל בורג מוברג עד כדי מקדמי גזירה וכל חיווט ומעקף ממוקם היטב עד כדי אלפית המיקרון.
אבל היופי האמיתי היה באינטלגנציה המלאכותית. כי אמנם למדנו שבחיים המודרנים רווי הסמארטפונים, גם אם לא נתברכתם בשכל עדיין תוכלו להגיע רחוק; ואמנם האומנות מכתירה את האסתטיקה מעל הכל; אך בכל זאת גלגמש רצה יותר מאשר גולם יפה תואר – הוא רצה העתק שלו עצמו. ולכן לימד גלגמש את הכפיל אנושיות מהי.
כל כך מעט זמן וכל כך הרבה עבודה! אך עם מעבד Core i7 ו-2048 ג’יגה RAM, למד אור-נונגל היטב. תחילה היה צורך להקנות לכפיל קצת ידע תרבותי. בעונג רב הקריא לו גלגמש את סיפורי הבריאה והגבורה הקדומים: מבראשית ואנומה אליש ועד למפץ הגדול, האיליאדה ועוד אי אילו עלילות משונות במסופוטמיה רבתי. לאחר מכן גמע קלאסיקות כמו “מסעות גוליבר”, “מובי דיק”, “מבוא למשוואות דיפרנציאליות חלקיות” ו-“ביוכימיה ואנזימולוגיה מתקדמת 2″. הקרין לו את כל פרקי “איך פגשתי את אמא” פרט לשניים האחרונים, משחקי הכס, ואוטובוס הקסמים; הציג בפניו את המונה ליזה, הסעודה האחרונה, ו-XKCD; ולבסוף השמיע לו ממיטב המוזיקה – ממוצרט ובאך ועד הביטלס וליידי גאגא.
עד כאן תרבות. המשך החינוך כלל כמה רגשות אנושיים בסיסיים וגם בזאת גלגמש היה יסודי ומוקפד. כדי ללמד אותו אהבה, נתן לו כל שרק רצה; כדי ללמד אותו שנאה, לקח הכל חזרה מידיו הנואשות. כדי ללמד אותו בושה, הציג בפניו את כל טעויותיו; כדי ללמד אותו גאווה, לקח אותו למצעד. כדי ללמד אותו סבל, לימד אותו ‘מערכות הפעלה'; כדי ללמד אותו אושר, לימד אותו חדוו”א. כדי ללמד אותו טוב לב, נתן לו לשחק בקן נמלים; כדי ללמד אותו אכזריות, נתן לו לשחק בקן נמלים. כדי ללמד אותו ערכה של דקה אחת – הראה לו אדם שפספס את הרכבת; כדי ללמד אותו ערכה של שנייה אחת – הראה לו אדם שניצל מתאונת דרכים.

לבסוף הכפיל היה מוכן! השניים דמו כמו שתי טיפות שמן מכונות, הן במראה החיצוני והן באופי האקסצנטרי. ואכן, אור-נונגל היה כל מה שגלגמש רצה ועוד. השניים שיתפו סבל ויגון, אותו דכאון כמעט אובדני שפקד את גלגמש ושלשמו נוצר אור-נונגל מלכתחילה. צרת רבים – חצי נחמה כך אומרים ומעולם לא היה פתגם נכון כל כך כמו במקרה זה. חברים לעת צרה היו. אמנם יחס אסימטרי של יוצר/נוצר שרר לעיתים, אך סך הכל חייהם המשותפים רק תרמו להתמודדות עם הבנאליות של הקיום. אך עד מהרה גילה גלגמש שכפיל יכול להיות שימושי לדברים רבים.

וזאת היא דרך בני התמותה, שנותנים להם אצבע והם דורשים את כל הזרוע; שהם נוטים להדרדר במדרונות חלקלקים; ובכלליות, שהאנטרופיה רק גדלה

תחילה לא ביקש הרבה. שיוריד את הזבל פה, שינקה את האבק שם, שילך להגיש את השיעורים באמאדו; מטלות קטנות וחסרות כל חשיבות. ואור-נונגל, שגלגמש היה סוג של אמא/אבא עבורו, ציית בקפדנות. זו היא דרכם של בני התמותה כשנותנים להם אצבע והם דורשים את כל הזרוע, שהם נוטים להדרדר במדרונות חלקלקים ובכלליות, שהאנטרופיה רק גדלה. לא עברו שבועיים, וגלגמש נח לו, רגל על רגל, בעוד אור-נונגל מתרוצץ משיעור לשיעור, מכין תרגילי בית, כותב דו”חות וכל שאר הצרות שעל סטודנטים להתמודד איתם. זו היא דרכן של המערכות התרמודינמיות, שכשהלחץ עולה, נפחן חייב לגדול פן יתפוצצו; ואור-נונגל, עד כמה שהיה יצור נעלה – נפחו סופי היה.
יום אחד ביקש גלגמש מאור-נונגל לגשת עבורו למבחן.
“לא”, השיב אור-נונגל.
“מה זאת אומרת, לא?” גלגמש הופתע יותר משכעס על הסירוב הבוטה.
“לא. קודם כל, אין לי בכלל תעודת סטודנט, אז אני לא יכול להבחן. חוץ מזה, נמאס לי לעשות את המטלות שלך. חשבתי שיצרת אותי מתוך אהבה, אבל כל שאני חש בעולם הזה הוא רק סבל, בעודך נהנה מן ההפקר. לא אתן לך לשלוט בחיי כך!”
השניים נכנסו למריבה עמוקה. צלחות עפו לכל עבר, קללות הוטחו בחוסר רחמים וצעקות זעם נשמעו ברחבי הקמפוס. כל צד היה בטוח שהצדק עמו – גלגמש, בתור היוצר היחיד של אור-נונגל, חש בעלות בלעדית על מהלך חייו; אור-נונגל, ליברל ורודף צדק, ביקש להשתחרר ממה שהוא ראה כיחס של רודנות אקדמית.
אך גלגמש יצר את אור-נונגל בדמותו והשניים היו זהים, הן בכוחם והן בחוכמתם. לאחר ימי ויכוחים רבים, לא נותרה עוד ברירה והשניים קבעו להפגש לדו-קרב עד המוות עת הזריחה, ביער שמאחורי הטכניון. דרך פתרון קצת מיושנת, יגידו המבקרים, אך בעיניהם של השניים לא נראה העניין מוזר כלל וכלל. למחרת, שלוות הציפורים הופרה על ידי נפץ אקדח, ולאחר דקה דמות בודדת נצפתה יוצאת מן היער ועד היום אין יודעים מי מהגלגמשים הוא זה ששרד; אבל צריך לשאול, האם זה באמת משנה?

האמת, הגעתי מוכן | מאת: רנן גרוס

האמת, הגעתי מוכן. שלא כמו במבחן הקודם, הקשבתי בהרצאות, הכנתי שיעורי בית והשתתפתי בתרגולים.
אפילו באתי לשעות קבלה (מדי פעם, בכל זאת, לא כל מטלה היא אמתלה לחוסר בטלה). עם כזאת תמיכה חינוכית, הרגשתי כמו מלך העולם.
הפעם זה הולך להיות שונה. הפעם תהיה תפנית. אתם מבינים, הפעם הייתה לי תוכנית.
ראיתי את כל ההרצאות של אליאש בוודיאו; קראתי את שני הספרים של קופרמן; בזמן שישנתי, ניגנתי תקליט ב-repeat של כל משפטי לופיטל. הפעם, זה יהיה קל.
פתרתי את כל התרגילים בספר. גם את אלו עם שתי הכוכביות, גם את אלו שגרמו לי לבכות, גם את אלו בלי התשובות בעמודים האחרונים.
כתבתי לעצמי דף נוסחאות, אמנם רק דף אחד כפי שמותר, אבל ללא גרגר לבן מיותר. כל סנטימטר מרובע מכוסה בקילו של דיו. המילים יצרו עקומת פאנו שהשתרכה על עמוד שלם ונמדדה ביותר מחצי קילומטר.
The more, the better, כמו שאומרים. בנוסף שיננתי עשרות משפטים וכללים, דוגמאות, הוכחות, טענות, הכללות, וגם פתגמים ואמרות, כדי לתבל קצת לבודק את התשובות עבור הבודק.
לבסוף הגיע יום המבחן. אני ישוב מול השולחן ומולי הקלמר כבר מאורגן.
אתם מבינים, הגעתי מוכן.
היו לי שלושה עטים, שני סרגלים, מספריים, מחדד, טיפקס, מד זווית, מחוגה, מחק, שני עפרונות, טושים בחמישה צבעים, מדגיש צהוב, מדגיש כתום, צבעי פנדה, מהדק, סלוטייפ, סיכת בטחון, טוש ללוח, דבק סטיק ומחורר.
הדודה הביאה את הטופס. ואני שישבתי עם צבא הציוד המשרדי ואחרי חודשים של עבודה , התחלתי סוף סוף לפתור את הבחינה. סינית. 

האמת, יכול להיות שזה היה יפנית. אני לא מבדיל בינהן, בדיוק באותה צורה שבה אני לא מבדיל בין המודולים של קוהומולגיות מעל היטלים פרויקטיבים לבין כאלו שאינם בעלי פיתול ווירטואלי חופשי.

כי על זה הייתה הבחינה.
נראה לי.
שאלה אחר שאלה, כל סעיף היה יותר מפלצתי מהקודם לו, עד כדי כך שרק כדי לקרוא את הסעיף האחרון, הייתי צריך לצאת פעמיים לשירותים כדי להירגע.
לא הייתה בחירה; לבי פספס פעימה.
שש שאלות פתוחות; לבי צנח אל עבר הנעליים.
“תשובות לא מלאות לא תבדקנה”; בקריאת יגון, בכיתי על מר גורלי.
לפחות לא הייתי היחיד, שותפיי לקורס נפלו שדודים בזה אחר זה בעודם מנסים להתעמת עם הטופס השטני. עפרונות ניתצו ועופרת עפה לכל עבר; דפי טיוטא נשרפו מהר יותר מאשר יכלו להביאם וקולות בכי ויבבה נשמעו משלהי הכיתה.
לקראת הסוף המרצה הגיע לראות אם יש שאלות. אלו ששרדו עד כה בקושי הצליחו להוציא מילה, רק אנחת כאב והשאלה הקיומית, “למה…?” אבל הפרופסור ענה “כל מה שיש פה אתם ראיתם בכיתה”, יצא, ולא חזר עוד.
לאחר מה שהיה יכול להיות בו במידה שתי שניות או ארבע שנים, נגמרה הבחינה. הגשתי את הטופס המרופט שלי, מובס ומבואס. כל השבוע, ענני גשם התגבשו מעלי, ולא נתנו לי מנוחה. הידד לתוכנית המלחמה שרקמתי. אתם מבינים, הגעתי מוכן. הפעם זה היה אמור להיות שונה. הפעם הייתה אמורה להיות תפנית. הפעם הייתה לי תוכנית. כך אמרתי לעצמי, בעודי נכנס לאפגרייד כדי לבדוק ציונים.
92.
לא רע.
אבל גם לא בשמיים.
מה אתם אומרים; לעשות מועד ב’?